סטודנטים

אימונים גופניים משפרים תסמיני דיכאון בחולים עם אי-ספיקת לב (JAMA)

מתוצאות מחקר HF-ACTION (Heart Failure A Controlled Trial Investigating Outcomes of Exercise Training) עולה כי מדדי דיכאון השתפרו במהלך מספר חודשים בחולים עם אי-ספיקת לב, שהחלו בתכנית אימונים גופניים מבוקרת, אם כי פחות משליש מהם סבלו מדיכאון בתחילת המחקר.

בתת-קבוצה של חולים עם דיכאון מלכתחילה תועדה ירידה בולטת במיוחד בתסמיני דיכאון עם אימונים גופניים, אך שיפור זה לא היה אחראי כולו לתועלת המשמעותית שתועדה באוכלוסיה כולה.

לדברי החוקרים, ידוע כי פעילות גופנית משפרת את תסמיני דיכאון, אך למיטב ידיעתם, זהו המחקר האקראי הראשון שהוכיח כי פעילות גופנית מביאה להפחתה קטנה, אך מובהקת סטטיסטית, בתסמיני דיכאון בחולים עם אי-ספיקת לב.

יתרה מזאת, היקף התועלת היה קשור להיקף הפעילות הגופנית שביצעו החולים. לא נדרשה ריצת מרתון. כל שנדרש הוא פעילות גופנית במשך כ-90 דקות בשבוע, או שלושה אימונים בני 30 דקות.

במסגרת המחקר חולקו באקראי למעלה מ-2,300 חולים יציבים עם אי-ספיקת לב ומדד NYHA של 2-4, למרות טיפול תרופתי אופטימאלי, שהקפידו על תכנית אימונים אירובית תחת השגחה, בנוסף לטיפול הסטנדרטי המוכח בספרות, או לקבוצת טיפול תרופתי מוכח בלבד. המחקר נערך בצפון אמריקה ובצרפת.

בקבוצת ההתערבות נרשם שיפור משמעותי במדדי איכות החיים ומדדי בריאות כוללים. בניתוח הראשוני, לא הודגם שיפור קליני, אך זוהתה תועלת בשיעורי ההישרדות והאשפוזים בחלק מהניתוחים המשניים.

בניתוח הנתונים הנוכחי, תסמיני דיכאון דורגו ע”י החולים לפי מדד BDI-II (Beck Depression Inventory); ב-28% מהמשתתפים במחקר מדדי BDI-II עמדו על 14 ומעלה, המעידים על דיכאון בעל חשיבות קלינית.

1159 חולים חולקו לקבוצת ההתערבות (אימונים גופניים), כאשר בקבוצה זו נרשמו מדדי BDI-II נמוכים יותר, בהשוואה לטיפול תרופתי בלבד (1172 חולים), הן לאחר שלושה חודשים והן לאחר 12 חודשים, עבור כלל אוכלוסיית המחקר, כמו גם עבור אלו עם דיכאון לפי מדדי BDI-II. עם זאת, מדדים אלו ירדו במשך הזמן בשתי קבוצות המחקר. התסמינים של כולם השתפרו, אך בקבוצת האימונים הגופניים נרשם שיפור בהיקף גדול יותר.

הירידה החדה יותר בתסמיני דיכאון בתת-קבוצה של חולים עם דיכאון מלכתחילה, בהשוואה לכלל אוכלוסיית המחקר, מעידה כי ההשפעה בתת הקבוצה עשויה להיות אחראית לכלל התועלת או לחלק גדול מהתועלת שתוארה. אך לא כך היה, שכן החוקרים לא זיהו אינטראקציה בין חומרת דיכאון וקבוצת הטיפול, ממצא המעיד על השפעות שונות לטיפול בחולים עם דיכאון משמעותי יותר או פחות בתחילת המחקר.

כמו כן, מניתוח רב משתנים עלה כי הקצאה לקבוצת הפעילות הגופנית לוותה בירידה של 11% במדד סיום משולב שכלל תמותה מכל-סיבה או אשפוז ראשון מכל-סיבה (p=0.03) וירידה של 15% באשפוזים עקב אי-ספיקת לב או תמותה (p=0.03) במהלך חציון מעקב של 30 חודשים. באלו עם דיכאון משמעותי יותר בתחילת המחקר, בהשוואה לאלו עם דיכאון פחות בולט נרשם סיכון גבוה יותר משמעותית לשני תוצאי הסיום הללו.

בחולי אי-ספיקת לב, חשוב מאוד שרופאים יעקבו אחר תסמיני דיכאון, ובמקרים בהם חלה החמרה בתסמינים, חשוב להבין כי מדובר בחולים בסיכון מוגבר לסיבוכים.

JAMA 2012; 308:465-474

לידיעה במדסקייפ

0 תגובות

השאירו תגובה

רוצה להצטרף לדיון?
תרגישו חופשי לתרום!

כתיבת תגובה

מידע נוסף לעיונך

כתבות בנושאים דומים

הנך גולש/ת באתר כאורח/ת.

במידה והנך מנוי את/ה מוזמן/ת לבצע כניסה מזוהה וליהנות מגישה לכל התכנים המיועדים למנויים
להמשך גלישה כאורח סגור חלון זה