סטודנטים

האם פרדוקס ההשמנה קיים גם עם טיפול באמלודיפין? (מתוך כנס American Society of Hypertension)

ניתוח נתוני מחקר ACCOMPLISH (Avoiding Cardiovascular Events in Combination Therapy in Patients Living with Systolic Hypertension ) מאשר את הסיכון המוגבר לאירועים קרדיווסקולאריים בחולים רזים ובאלו בעלי עודף-משקל, המטופלים ב-Hydrochlorothiazide, אך לא במטופלים ב-Amlodipine. התוצאות הוצגו במהלך כנס מטעם ה-American Society of Hypertension

ברקע לסקירה מסבירים החוקרים כי מחקרים אפידמיולוגיים קודמים, כמו גם תוצאות מחקרים בנושא יתר לחץ דם, מצאו כי בחולים רזים, אלו בעלי מדד BMI תקין, שיעור האירועים הקרדיווסקולאריים גבוה באופן בלתי-צפוי, בהשוואה לחולים בעלי עודף-משקל או השמנת-יתר. מרבית החולים מהמחקרים בהם תועד פרדוקס ההשמנה טופלו בתיאזידים. לכן השאלה שעלתה הייתה אם הסיכון המוגבר למחלות לב וכלי דם באנשים רזים ניתן למניעה במידה ולא מטפלים במשתנים.

מהתוצאות עלה כי טיפול בשילוב של Benazepril/Amlodipine הפחית את הסיכון לתמותה ותחלואה ב-20%, בהשוואה לטיפול קונבנציונאלי. ריבוד החולים לפי BMI, יעד הסיום העיקרי, שילוב של תמותה קרדיווסקולארית, אוטם לבבי ושבץ מוחי, תועד ב-24.7% מהחולים עם BMI תקין, 20.5% באלו בעלי עודף משקל (BMI של 25-30) וב-17.2% מאלו שסבלו מהשמנת-יתר (BMI של 30 ומעלה). הבדלים אלו מתורגמים להבדל מובהק סטטיסטית עם עליה של 40% בסיכון בחולים רזים, בהשוואה לשמנים.

במחקרים קליניים השוואתיים של חולים שטופלו ב-Hydrochlorothiazide ו-Benazepril בלבד, מהשוואה בין חולים שמנים ואלו בעלי עודף משקל זוהתה עליה ביעד הסיום העיקרי באלו בעלי עודף משקל, אך ההבדל בין הקבוצות לא היה מובהק סטטיסטית. בהשוואת אלו בעלי עודף משקל ואלו עם משקל תקין, זיהו חוקרים עליה מובהקת סטטיסטית בסיכון ליעד הסיום העיקרי באלו בעלי משקל תקין, בעיקר סיכון מוגבר לתמותה קרדיווסקולארית. לסיום, מהשוואה ראש-בראש בין חולים בעלי השמנת-יתר ואלו בעלי משקל תקין , שטופלו ב-Hydrochlorothiazide, זוהתה עליה של 69% בסיכון ליעד הסיום העיקרי בחולים רזים.

לדברי החוקרים, פרדוקס ההשמנה היה בולט מאוד בחולים שטופלו בתיאזידים. כאשר הם בחנו חולים שטופלו באמלודיפין, הם לא הצליחו להדגים תופעה זו. כאשר משווים בין חולים רזים וחולים בעלי עודף-משקל, המטופלים באמלודיפין, ישנו הבדל קטן מאוד ביעד הסיום העיקרי או בכל יעדי הסיום האחרים. כאשר משווים בין חולים בעלי משקל תקין ואלו בעלי עודף משקל לא ניתן למצוא הבדלים ביעד הסיום המשולב. גם כאשר משווים בין שמנים ובין אלו בעלי משקל תקין, יעד הסיום העיקרי אינו שונה משמעותית. ממצאים שונים בהחלט מאלו שתוארו עם טיפול בתיאזידים.

מהשוואה ראש-בראש של חולים שטופלו באמלודיפין עם חולים שטופלו ב-Hydrochlorothiazide לא עלה הבדל ביעד הסיום העיקרי בחולים שמנים. באלו בעלי עודף משקל ובעלי משקל תקין, הטיפול נטה לטובת אמלודיפין, עם הפחתת הסיכון ליעד הסיום העיקרי בשיעור של 24% בחולים שמנים וב-43% בחולים רזים (p=0.003). באלו בעלי משקל תקין, אמלודיפין הפחית את הסיכון לתמותה קרדיווסקולארית בשיעור של 38%, לצד הפחתה של 40% של הסיכון לשבץ מוחי והפחתה של למעלה מ-50% של הסיכון לאוטם לבבי.

החוקרים כותבים כי בחולים לא-שמנים, תיאזידים עשויים למעשה לעורר מנגנוני פעולה שליליים, דוגמת הגברת פעילות סימפטטית ופעילות ציר רנין-אנגיוטנסין. ייתכן וזו הסיבה בגללה לטיפול זה אין השפעה מגנה בחולים רזים. לכן המסקנה הסופית הינה כי חסמי תעלות סידן הם הטיפול המועדף בחולי יתר לחץ דם בסיכון גבוה, שאינם שמנים, בעיקר בחולים רזים.

מתוך כנס American Society of Hypertension

לידיעה במדסקייפ

0 תגובות

השאירו תגובה

רוצה להצטרף לדיון?
תרגישו חופשי לתרום!

כתיבת תגובה

מידע נוסף לעיונך

כתבות בנושאים דומים

הנך גולש/ת באתר כאורח/ת.

במידה והנך מנוי את/ה מוזמן/ת לבצע כניסה מזוהה וליהנות מגישה לכל התכנים המיועדים למנויים
להמשך גלישה כאורח סגור חלון זה