ממחקר חדש שפורסם ב-Academic Medicine עולה כי הדעות והרושם של מתמחים ורופאים בכירים שונות כל הנוגע לציפיות מהמתמחים, מהעבודה שמבצעים המתמחים בפועל ומהן הפרוצדורות שמתמחים סבורים כי הם יכולים לבצע בבטחה.

במסגרת המחקר הנוכחי ביקשו החוקרים לזהות גורמים המשפיעים על ההחלטה של רופאים בכירים באם לתת אמון במתמחים בטיפול בחולים במצב קריטי, ללא השגחתם.

המחקר נערך במרכז הרפואי של אוניברסיטת אוטרכט בהולנד, בתקופה שבין מרץ ועד ספטמבר 2008. החוקרים תשאלו מרדימים בכירים ומתמחים בהרדמה בנוגע לשאלה מתי הרופאים הבחירים סומכים על המתמחים בביצוע כל אחת משש משימות קריטיות נבחרות.

החוקרים ערכו ראיונות מובנים עם שתי הקבוצות, תוך הצגת תיאורי מקרים במטרה לזהות את העמדות אודות גורמים המשפיעים על ההחלטה לתת אמון במתמחים.

32 מרדימים בכירים ו-31 מתמחים בהרדמה השיבו על השאלונים (שיעורי היענות של 58%), ונערכו ראיונות עם 10 משתתפים מכל קבוצה .

החוקרים זיהו הבדלים בעמדות של הרופאים הבכירים בנוגע למידת העצמאות שניתנה למתמחים, בעיקר אלו בשנה השנייה, השלישית והרביעית להתמחות. מתמחים בשנה הראשונה להתמחותם דיווחו כי עבדו מעל לרמת הכישורים המצופה, אך העריכו את יכולתם כמספקת, בעוד שמתמחים בשנה החמישית להתמחותם עבדו מתחת לדרגת הכישורים הצפויה.

החוקרים סיווגו את הגורמים המשפיעים על מתן אמון במתמחים לארבע קבוצות: מאפיינים של המתמחה, הרופא הבכיר, ההקשר הקליני והמשימה הקריטית.

החוקרים מציינים מספר גורמים המשפיעים על מתן אמון מצד הרופאים הבכירים במתמחים, כך שיבצעו את המשימות המוטלות עליהם ללא-השגחה. הם קוראים לערוך מחקרים נוספים במטרה לזהות את הגורמים המניעים בבסיס ההחלטות לתת אמון במתמחים, את הקורלציה עם התוצאות והכלים המאפשרים להעריך אם מדובר היה בהחלטה נכונה.

Academic Medicine: September 2010 – Volume 85 – Issue 9 – pp 1408-1417