סטודנטים לרפואה חייבים להיות מוכנים לעבודה בתנאים בין-מקצועיים ורב-צוותיים, הממוקדים בחולה. אעפ”י שדובר רבות אודות החינוך הרפואי הממוקד בחולה, נערכו מעט ניסיונות להגדיר את הגישה הנ”ל מעבר לתיאור החינוך לכישורי תקשורת ואמפתיה במסגרת רחבה של “מקצוענות”.

באופן פרדוקסלי, בזמן שהמטרה היא לחזק את האינטראקציה בין הסטודנט והמטופל, גישה זו נוטה להתמקד שוב בתפקיד המודל האישי של הרופא, עם סיכוי לאבד את הקשר בין הסטודנטים והמטופלים.

מסיבה זו, ייתכן שיש מקום לשינוי מהותי בחינוך הרפואי המובל ע”י הרופא, המציב אתגר סביב הגישות האורתודוקסיות המבוססות בסטודנט, במטרה להביא למודל אמיתי הממוקד בחולה, שיסיט את עיקר הלימוד מהקשר בין הרופא כמחנך והסטודנט, ללימוד בעיקר הודות לקשר בין המטופל והסטודנט.

האיכות הפוטנציאלית של קשר בין סטודנט ומטופל באה לידי ביטוי מבחינת שיתוף הידע, לימודים ישירות מהחולה, דרך דיאלוג עם המטופל. בצורה זו, מביאים לשינוי בצורות הלימוד המסורתיות, הכוללות לרוב עיבוד של האינפורמציה באופן אינדיבידואלי. כמו כן, דרך התקשורת עם החולה, שינויים אלו עשויים להביא לשיפור בחשיבה הקלינית של הסטודנטים.

Adv Health Sci Educ Theory Pract. 2006 Oct 31

לידיעה ב-Pubmed