בעשור האחרון אנו עדים לעיסוק גובר והולך בנושא האיכות בקרב אנשי רפואה, קובעי מדיניות, חוקרים וצרכני בריאות. אעפ”י ששירותי הבריאותי מכירים ושואפים להשיג את המושג “איכות”, קשה להצביע על תפוקות ממשיות של שיפור איכות בראיה מערכתית מעבר לתכניות אקראיות ומוגדרות.

כדי לגבש תפיסה כוללנית ולפתח כלים לניהול איכות בשירותי בריאות בקהילה, יש תחילה להגדיר מהי איכות הבריאות בקהילה.

לפי הגדרת Institute of Medicine בארה”ב, איכות הינה “המידה שבה שירותי הבריאות הניתנים לפרטים ולאוכלוסיות מגדילים את ההסתברות לתוצאי בריאות רצויים, והם בהלימה עם הידע המקצועי העכשווי”. ואילו המונח “תוצאי בריאות רצויים” פירושו שיפור במצב הבריאות של המטופל.

טיפול איכותי בשירותי הבריאות צריך להיות בטוח (Safe), מועיל (Effective), יעיל (Efficient), ניתן במועד (Timely), שיוויוני (Equitable) ומכוון למטופל (Patient-Centered).

בריאות המטופלים נפגעת בעקבות ארבעה סוגים של בעיות איכות תת ניצול (Underuse), ניצול-יתר (Overuse), ניצול שגוי או טעויות (Misuse) וביזבוז (Waste).

לדברי החוקרים, בספרות המקצועית, הרפואית והניהולית-רפואית, אין הגדרה המתייחסת באופן ייחודי לשאלה “מהי איכות בריאות בקהילה”, עובדה הראויה לדיון. במאמר הנוכחי מנסים המחברים לנתח את המחסומים לאספקת טיפול איכותי בקהילה.

לטענתם, בעידן המודרני, בו בולט המחסור במשאבי הבריאות בעולם המערבי, נדרשות מדינות רבות, כולל ישראל, לפתח שיטות ואמצעים שיביאו לרפואה איכותית ונכונה, תוך התייעלות. עיקר הפעילות השוטפת מתבצעת כיום בקהילה, ולכן יש לייחד לתחום רפואת הקהילה מחשבה מיוחדת.

הם מסכמים וכותבים כי רק מאמץ כוללני, רב-מערכתי ורב-מקצועי, שישלב את מקבלי ההחלטות במערכת הבריאות, המטופלים והמטפלים, יביא לתוצאה הטובה ביותר.

מתוך ‘הרפואה’, מרץ 2004