לפני מספר שנים מונה הרב פרופסור אברהם שטיינברג לעמוד בראש ועדה עליה הוטל לנסח הצעת חוק להסדרת הטיפול בחולה הנוטה למות, או בחולה במצב סופני, במדינת ישראל.  הועדה כללה עשרות מומחים ואישים מתחומי הרפואה, סיעוד, אתיקה, משפט, הלכה ועוד. בתחילת 2003 פורסם דו”ח הועדה ובו הצעת החוק.

לפניכם מאמר העוסק בסוגיית החולה הנוטה למות, עם סקירה של המקורות ההלכתיים בימינו בכל הקשור לטיפול הרפואי בסוף החיים. הכותבים מעלים תריסר עקרונות מנחים המבטאים את גישות ההלכה האורתודוסקית בנושא.

המאמר דן בהצעת החוקר של “החולה הנוטה למות” מטעם ועדת שטיינברג, בהתייחסות לרקע ההלכתי וביקורת אתית הומניסטית. ביהדות האורתודוקסית חיי אדם זוכים לערך כמעט עליון, שני אך ורק לערך הציות לרצון האל, כפי שמתבטא בהלכה ובפסקיה. הסיבה היחידה המותרת לקיצור חיים היא מניעת סבל, כל עוד הפעולה אינה נוגדת את הכתוב בהלכה כנגד קיצור חיים במעשה פעיל וישיר, שיקולים כלכליים או שיקולים של איכות חיים, אינם מתירים לפעול לקיצור חיים.

ועדת שטיינברג הגיעה להישג היסטורי בקנה מידה עולמי. בזכות רעיון שעוני העצר, הגיעו בפעם הראשונה אנשי אתיקה, תועלתנים, ליברלים וחכמי דת, לידי הסכמה בנשוא אתי נוקב וכואב ניתוק חולה ממכשיר הנשמה. ניתן להתעמק בשאלה אם מדובר ביצירתיות מוסרית בעקבות שיח רב-תחומי, או תרגיל שהתיחכום בו מעיד על היעדר שיח מוסרי אמיתי בחברה הישראלית.

“הרפואה”, 142: ג’ (יולי 2003)