בשנים האחרונות נרשמה עליה בעמידות חיידקים בפני סוגים שונים של אנטיביוטיקה.

מחקרים קודמים הוכיחו את הקשר בין היקף הטיפולים באמצעות אנטיביוטיקה ובין התפשטות תופעת עמידות החיידקים לאנטיביוטיקה. ילדים הם הגורם המשמעותי ביותר לעליה בשיעורי חיידקי Streptococcus Pneumonia, העמידים לאנטיביוטיקה, בשל התחלואה הגבוהה ממחולל זה באוכלוסיה זו, ולאור שיעורי הטיפול הגבוהים באנטיביוטיקה.

במסגרת המחקר נבדקו דפוסי מתן אנטיביוטיקה בקרב מדגם שכלל 81 רופאי משפחה ורופאי ילדים, העובדים במרפאות ראשוניות של שירותי בריאות כללית במחוז השרון. את דפוסי מתן אנטיביוטיקה עליהם דיווחו הרופאים, הישוו החוקרים עם המלצות המרכז לבקרה ולמניעת מחלות (Center for disease control and Prevention).

מהתוצאות עולה כי כמעט כל הרופאים הסכימו כי אבחנה דלקת אוזניים צריכה להתבסס על תפליט ועל מחלה חדה. 28% מרופאים המשפחה ו-12% מרופאי הילדים, העדיפו מתן טיפול אנטיביוטי במקרים של דלקת הסימפונות (Bronchitis) בילדים, אעפ”י שזהו אינו הטיפול המומלץ.

39% מרופאי הילדים ו-47% מרופאי המשפחה דיווחו כי אינם נוהגים לשלוח דגימה לתרבית לזיהוי זיהום ע”י המחולל Streptococcus A, לאבחון של דלקת גרון. מרבית הרופאים שכן שולחים לבדיקת תרבית, אינם ממתינים לתוצאות התשובה מהמעבדה, לפני מתן אנטיביוטיקה.

48% מהרופאים האמינו כי רגישות במערות האף, ביחד עם נזלת, מבססים אבחנה של סינוסיטיס, אעפ”י שרגישות-יתר של מערות האף היא ממצא נדיר בילדים. כל רופאי הילדים טענו כי אינם בוחרים בטיפול אנטיביוטי במקרים של התקררות, לעומתם, 17% מרופאי המשפחה דיווחו כי הם מטפלים באמצעות אנטיביוטיקה במקרים אלו (p=0.006).

לסיכום, מהתוצאות עולה כי דפוסי מתן אנטיביוטיקה לטיפול בילדים החולים בדרכי נשימה עליונות אינם תואמים את ההנחיות. החוקרים מאמינים כי יש לשקול יישום תכנית התערבות שתעודד שיקול דעת זהיר יותר לגבי מתן אנטיביוטיקה, ולצמצם את השימוש באנטיביוטיקה למקרים בהם טיפול כזה מוצדק.

“הרפואה”, 144: ג’ (מרס 2005), עמ’ 181-186