בין המרכיבים העיקריים בתהליך קבלת ההחלטות ברפואה נכללת ההסתכלות על החולה, כולל זיהוי פיסות מידע עיקריות, זיהוי דפוסי התנהגות ופירוש המשמעות והכוונה. הסתכלות קלינית נלמדת בעיקר ע”י דוגמא אישית של הרופאים המחנכים במהלך כל השנים הקליניות. אין שיטה אחת להקניית כישורים אלו, ומחנכים רפואיים ניסו חדשות לבקרים לשפר את חדות כישורי ההסתכלות באמצעות אומנות.

מטרת מחקר איכותי חדש היתה להבין טוב יותר את המאפיינים הדומים והשונים בין גישות לימוד המבוססות על אומנות וגישות לימודים קליניים בהקניית כישורי הסתכלות וזיהוי דפוסי התנהגות.

במחקר נכללו 38 סטודנטים לרפואה בשנה השלישית ללימודיהם, שהשתתפו בקבוצת לימוד קטנה שלמדה באמצעות תמונות קליניות ומקרים כתובים (קבוצה 1), או קבוצה קטנה שלמדה באמצעות אומנות וריקוד (קבוצה 2). בכל אחת מהקבוצות נערכו 3 מפגשים בני שעתיים במהלך תקופה של 6 חודשים.

מהתוצאות עולה כי סטודנטים בשתי הקבוצות מצאו ערך בשיטות הלימוד להן נחפשו, הן מדיווח עצמי שלהם והן מדיווחם של המדריכים. נראה כי הסטודנטים זכו לשיפור במיומנויות ההסתכלות וזיהוי דפוסים. נראה כי שיטות לימוד המבוססות על הקליניקה היו מוצלחות במיוחד בהקניית עקרונות לזיהוי דפוסים, ייתכן שהסיבה נובעת מכך שלדפוסים שהוצגו היו השלכות למצבים קליניים אמיתיים, בעוד שלא ניתן להכליל דפוסים באומנות בצורה כה קלה על חולים. בתנאי לימוד המבוססים על אומנות, סטודנטים פיתחו גם כישורים בזיהוי רגשות, הבעת אמפתיה, הזדהות עם סיפורי החולים ומודעות לנקודות מבט רבות.

לסיכום, שילוב ההתערבויות שנבדקו במחקר עשוי לשפר את תהליכי הלימודים הקליניים מאחר שמסייע לכולנו לראות את התמונה המלאה יותר של החולה.

Volume 40 Page 263  – March 2006   Medical Education