במסגרת 6 שנות לימודי הרפואה בפקולטה לרפואה ע”ש סאקלר, באוניברסיטת תל-אביב, קיימת תכנית המיועדת לסטודנטים בשנה השניה ומטרתה ללמד את הסטודנטים הצעירים את חשיבות ההקשר והאינטראקציה של הטיפול בחולה ע”י חשיפת הסטודנטים לאינטראקציות אמיתיות המתקיימות בין חולים אמיתיים, בני משפחתם ורופאים.

כל סטודנט נפגש 5 פעמים עם משפחה שהתנדבה להשתתף בתכנית ובה אחד מבני המשפחה סובל ממחלה כרונית. התכנית מאמינה ברעיון בו החולים ישמשו כמחנכים של הסטודנטים, בנקודת זמן בה המשפחה משמשת כמחנכת של הסטודנט ולא כנושא לבדיקה והערכה. בקבוצת קטנות משתפים הסטודנטים את המנחה שלהם וסטודנטים אחרים בחוויותיהם.

בכדי להעריך את שיעורי השגת הידע, הכישורים והגישות הדרושים, החוקרים חילצו ממשובי הסטודנטים את תחושותיהם והתנסויותיהם באשר לחוויה הלימודית. הנושאים העיקריים שזוהו מכתבי הסטודנטים הן תחושות של “רגישות למשפחה”, בניית ושיפור מיומנויות תקשורת, זהירות בחדירה לפרטיות, אימוץ גישות לא-מתנשאות ולא-שיפוטיות, פיתוח כישורי שיקוף עצמי, יצירת מודל מקצועי עתידי, והתנסות והערכת המשכיות טיפול בחולה.

החוקרים טוענים כי למידה להקשיב לחולה, פיתוח יכולת שיקוף עצמית, ורגישות לאינטראקציה שבין החולה, המשפחה והרופא, הם ערכים חשובים מאוד לכל רופא, ולכן יש לייסד תוכניות דומות כחלק מהחינוך הכללי בבתי ספר לרפואה, ולא רק בהקשר של רפואת משפחה.

Acad Med. 2005 May;80(5):448-51

לידיעה ב-PubMed