שימו לב לסיפור הבא שפורסם ב New England Journal of Medicine . מן הראוי שכולנו נפנים ונלמד.

הכותבת רופאה בניו-יורק משתלמת בקרדיולוגיה. אביא את הדברים בשם אומרם בגוף ראשון: לקראת סיום הלימודים בבי הספר לרפואה נפצעתי בברך במהלך ריצת מרתון. מה שהתחיל כ”ברך אצנים” קלאסי באימונים החמיר בריצת המרתון, ולמרות NSAID ורטיות קרות הכאבים נמשכו חודש ימים והפריעו לאימוני הריצה. בהמשך חשתי בגוש בולט במקום הרגישות המקסימלית בברך. ניסיתי לדחוק את הגוש חזרה למקומו ללא הצלחה. מה זה? קרע, גידול, או אולי זיהום? הכאב החמיר, אך כפי שיאמר כל אצן, אפשר לחיות עם הכאב, אך אי אפשר לחיות ללא ריצה. לפיכך נראה היה שהפתרון ההגיוני היחידי הוא MRI וייעוץ אורטופדי. קבעתי פגישה עם רופא המשפחה ד”ר ב. לאחר בדיקה קצרה קבע כי מדובר בגנגליון ציסט ושאל האם אני ממשיכה לרוץ. שיקרתי כאשר השבתי שאינני רצה. למעשה המשכתי לרוץ ולבדוק האם לאחר חימום הגוש חזר למקומו. “אין צורך ב MRI ” קבע ד”ר ב. “עליך לנוח”. לנוח תמהתי? “כן, אולי תתחילי לשחות”? לומר לאצן לשחות זה בערך כמו לומר לאורטופד עם פציעה ביד לעבוד כפסיכיאטר. אולי תפנה אותי לאורטופד? אולי יש לי סרטן או לופוס?! “ליזה” פנה אלי ד”ר ב. “האם כרופאה תשלחי כל מתלונן על כאבי ראש לבדיקת CT מוח”? למעשה ד”ר ב. צדק, ב 3 השנים הבאות, בהן עבדתי בחדר המיון, שלחתי לבדיקות CT  ו MRI מטופלים שהתלוננו על כאבי ראש, כאבי בטן או כאבים בבהונות. אבל באותו רגע, עצם העובדה שהתעקשתי על ביצוע בדיקה בלתי הכרחית, שעלולה בסופו של דבר להזיק יותר מאשר להועיל לא חלחלה לתודעתי. אם כך, האשמתי את ד”ר ב. אתה מתכוון לעשות שום דבר!

סבי התחיל ביה”ס לרפואה ב 1925. הוא עבד כריאומטולוג ובעצמו נמנע מביקורים אצל רופאים. אבל בהיותו בן 70 גררה אותו סבתי לבדיקת רופא בשל שיעול ממושך. בחזרתם לביתם השליך סבי את כדורי האנטיביוטיקה עליהם המליץ הרופא, באומרו כי הרופאים נותנים תרופות, כשאינם יודעים מה לעשות. אבל הצרידות של סבי הלכה והחמירה עד אי יכולת לדבר. לאחר  חצי שנה, 3 רופאים, אלפי טיפות נגד שיעול וקביעה נחרצת של רופא המשפחה כי מקור התלונה פסיכולוגי, הסתבר כי סבי לקה במחלה ממארת בלוע.

הרפואה המודרנית הצילה את חייו הוא הודה, אבל שילמנו מחיר יקר בחדשנות ברפואה. בעבר מטרת הרפואה הייתה לעזור לבני האדם. למראית עין הרופא היה הפוסק אבל מי שבאמת קבע היה המטופל. כיום נותני הטון והקובעים אינם המטופל או הרופא, אלא ביטוחים רפואיים, ביטוחי רשלנות רפואית ובתי חולים ענקיים. ה”כיף” במקצוע הרפואה נעלם. הוא טען כי למרות שהיום אנו יכולים לעשות הרבה יותר עבור המטופלים, שביעות רצונם מהטיפול הולכת ויורדת.

חזרתי לד”ר ב. לאחר שנבדקתי ע”י אורטופד קרוב משפחה. הוא אמר לי לבצע MRI , יתכן שיש לי קרע במניסקוס א משהו כזה.. אמרתי לד”ר ב. נשלחתי ל MRI . לאחר יותר מ 3 שבועות התקשר ד”ר ב: “חדשות טובות, אין לך קרע במניסקוס, אבל יש קרע בשריר, שטף דם, נוזל בברך, בצקת עצם בפיקה לטרלית היכולה להתאים לטראומה או זיהום. בהתייעצות עם אורטופד שעבר על צילומי ה MRI , נקבע שאני לוקה בתסמונת לחץ לטרלי (Lateral compression syndrome ). נשמע כמו תסמונת מדור חששתי, ואכן גם ד”ר ב. נשמע מבוהל. “יתכן שתזדקקי לניתוח”. ניתוח ממש לא התאים לי. הייתי בעיצומה של ההתמחות. אמנם רציתי להמשיך לרוץ, אך יותר מכל רציתי להיות רופאה. “אולי אני פשוט צריכה לנוח” הצעתי לד”ר ב. מובן שד”ר ב. צדק לכל אורך הדרך, מנוחה היתה כל מה שנדרש. אבל כעת ד”ר ב לא יכול היה להתעלם מתוצאות הבדיקה בה לא היה כלל מעוניין.

במחקר שבוצע לאחרונה, קיבלו 2 קבוצות מתנדבים כדורי פלצבו כאנלגטיקה. לקבוצה אחת נאמר כי עלות הכדור 2.5 דולר ולשניה 10 סנט בלבד. המטופלים בקבוצה שקיבלו את הכדור ה”יקר” יותר, דווחו על שיפור ניכר יותר בכאב לעומת מקבלי התרופה ה”זולה”. נשמע אולי מייאש, האם תמיד נעריך יותר את הטיפול היקר יותר? אבל אולי אפשר דווקא להתעודד בכך, שיש לנו שליטה על תחושה זו. אנו קובעים את מחירי התרופות ואנו אלו שמעריכים את בדיקת ה MRI יותר מאשר את חוכמתו וניסיונו של הרופא. זה בהחלט נתון לשליטתנו. 

כשסבי עסק ברפואה הרופא נתפס כדמות קשוחה של קובע יחיד, אך תפיסה זו לוותה באמונה כי הרופא מגלה מסירות מקסימלית למטופליו. ללא מחשב, ללא אמצעי הדמייה ובדיקות משוכללות, למילים ולמגע הייתה חשיבות מכרעת. טפיחה ידידותית על הגב ומילה טובה היטיבו עם המטופל ולעיתים אף שיפרו את הרגשתו.

סבי טען כי המטופלים אינם מצפים מהרופא לחולל נפלאות, “אני מצופה לעשות כמיטב יכולתי, ולגלות סימפתיה שאיני מצליח לרפאם”

בלוויתו של סבי נכחו מאות ממטופליו ובני משפחתם, ואני אחוזה ברגשות תסכול, על כך שלא הצלחתי להנחיל את מורשת סבי באמנות היחס למטופלים, עליתי לשאת דברים. רציתי להסביר כי סבא לא הספיק להגשים את חלומו, שהוא היה בדרכו להחזיר את  עטרת הרפואה ליושנה, שהכל יהיה בסדר. אבל לא יכולתי לומר דבר. עמדתי מול מאות המלווים את סבא בדרכו האחרונה והבנתי. הם כבר יודעים. לכן רק עמדתי ולא אמרתי דבר, לא היה בכך צורך!

Rosenbaum L. The art of doing noting. N Engl J Med. 365;9:782-785 .