מאת ד”ר נגה ליפשיץ

מתוצאות מטה-אנליזה שפורסמה ב-18 במאי 2010 ב-Diabetes Care, עולה כי תרופות פומיות לטיפול בסוכרת (Oral antidiabetic drugs, OAD) מורידות את רמות ההמוגלובין A1C ב-0.5%-1.25%. עוד נמצא כי ההשפעה המקסימאלית מושגת לאחר 3-6 חודשי טיפול, וכי תרופות מקבוצת ה- Thiazolidinediones והסולפונילאוראה היו בעלות היעילות הטובה ביותר.

לדברי החוקרים, בעבודות קודמות נמצא כי OADs מורידות את ערכי ההמוגלובין A1C ב-0.5-1.5%. עם זאת, סקירות קודמות כללו מחקרים בעלי תכנון שונה, ולכן תיתכן תת-הערכה או הערכת יתר של השפעתן האמיתית של התרופות. במחקר הנוכחי עשו החוקרים שימוש בקריטריונים מתודולוגיים שנקבעו מראש, על מנת להעריך את ההשפעה של OADs על רמות ההמוגלובין A1C.

החוקרים ערכו חיפוש במספר מאגרי נתונים לאיתור מחקרים אקראיים ומבוקרים באמצעות פלסבו אשר פורסמו בשנים 1980-2008. 2 בודקים בלתי-תלויים איתרו 61 מחקרים, אשר כללו 26,367 משתתפים. 15,000 משתתפים חולקו באקראי לקבלת טיפול, ושאר המשתתפים הוקצו לקבלת הפלסבו.

החוקרים מפרטים כי קבוצות ה-OADs כללו מעכבי alpha glucosidase, ביגואנידים, מעכבי dipeptidyl peptidase-4 (DPP-4), מגליטינידים, סולפונילאוראה, ו- Thiazolidinediones. הם מדווחים כי OADs הובילו לירידת ערכי ההמוגלובין A1C ב-0.5%-1.25% בסה”כ, וכי Thiazolidinediones וסולפונילאוראה הורידו את רמות ההמוגלובין A1C ב-1.0-1.25%.

במטה-אנליזה נמצא קשר בין רמת המוגלובין A1C בסיסית גבוהה יותר ובין ירידה רבה יותר בערכי ההמוגלובין A1C כ-6 חודשים מתחילת הטיפול. עם זאת, לא נמצא קשר בין משך המחלה ובין התגובה לטיפול ב-OADs.

לאור התוצאות מסכמים החוקרים כי התגובה לטיפול ב-OADs ניכרת במיוחד ב-4-6 החודשים הראשונים לטיפול, וכי לא סביר לצפות לירידה של יותר מ-1.5% בממוצע בערכי ההמוגלובין A1C. החוקרים ממליצים לערוך מחקרים נוספים בנושא, על מנת להעריך את התגובה לטיפול משולב במספר תרופות נוגדות סוכרת, את היעילות ארוכת הטווח של התרופות, ואת תופעות הלוואי האפשריות.

מומחה מהתחום ציין כי המחקר לא כלל מחקרים השוואתיים, והדגיש כי היעילות לאורך זמן של תרופות מקבוצת הסולפונילאוראה שונה בהשוואה לתרופות מקבוצות אחרות, ועל כן השוואת יעילות התרופות היא בעייתית.

Diabetes Care 2010

לידיעה במדסקייפ

להלן הערת מערכת מאת פרופ’ איתמר רז, עורך מדור אנדוקרינולוגיה:

במטה אנליזה שתוארה נכללו 61 מחקרים שכללו למעלה מ- 26,000 מטופלים. כאמור טיפול ב- תיאוזולדין-דיון או סולפונילאוראה נראה יעיל יותר ומוריד A1C ב- 1-1.25% בהשוואה ליתר התרופות בדרך הפה המורידות A1C ב- 0.5-1.25%.

חשוב לזכור שמרבית המחקרים המצוטטים עקבו אחרי התגובה לטיפול לטווח קצר של 1/2-1 שנה. בהתייחס לסולפונילאוראה ידוע שבטווח הקצר של 1-1/2 שנה התרופה יעילה יותר בהורדת A1C , אולם, לאורך זמן יתרון זה חולף, ואין לתרופה יתרון על יתר התרופות דרך הפה בהורדת A1C. יותר מכך, מחקר ה– ADOPT מלמד אותנו שטיפול בתרופה זו, משמר פחות מכל תרופה אחרת את תפקוד תאי הבטא, ולאחר 3-4 שנים חולים תחת תרופה זו מאוזנים גרוע יותר מאשר תחת גלוקופג’ או תיאוזולידין-דיון. גם ה– UKPDS לא הדגים כל יתרון לסולפוניל אוראה על יתר התרופות במעקב בן 10 שנים. יחד עם כך חשוב להביא מהר ככל שניתן לנורמוגליקמיה, כיון שזו דרך נוספת לשפר תפקוד תאי בטא, ולמנוע סיבוכים מאוחרים.

יש מקום לטפל בסולפונילאוראה כתרופה ראשונה למשך מספר חודשים עד לנרמול רמות הסוכר בדם, ואז רצוי לעבור לתרופות אחרות המשמרות את תאי הבטא. תיאוזולידין-דיון לעומת זאת, גם יעילים יותר בהורדת A1C וגם נכון להיום הם התרופה הטובה ביותר לשמר תפקוד תאי בטא. יחד עם כך, תופעות הלוואי הכרוכות בשימוש בתיאוזולדין-דיון (גם בפיוגליטזון) בעיקר השמנה + צבירת נוזלים, שברים בנשים לאחר המנופאוזה ואפשרות לבצקת מקולרית, מגבילים את השימוש בתרופות אלו.

לסיכום, למרות שסולפונילאוראה ותיאוזולידין-דיון הן יעילות יותר בהורדת A1C לפחות בטווח הקצר, תופעות הלוואי הכרוכות בשימוש בהן, והפגיעה בתאי הבטא הכרוכה בשימוש ממושך בסולפונילאוראה, שמות אותן במקום שני לאחר תרופות כמו גלוקופג’, נוגדי DPP4, ואקרבוז, שאינן כרוכות כלל בעליה במשקל, היפוגליקמיה, או פגיעה לאורך זמן בתפקוד תאי הבטא.