חולים המטופלים בהמודיאליזה למשך תקופה ארוכה , המשיגים 4 מטרות או יותר של ההנחיות לטיפול- רמות מומלצות של המוגלובין, אלבומין, אוריאה Kt/V ונוכחות פיסטולה לגישה וורידית- הם בעלי סיכוי נמוך יותר להתאשפז או למות במהלך שנה אחת של מעקב- כך עולה מאנליזה של נתונים ממדגם מייצג של כל חולי ההמודיאליזה הכרוניים בארה”ב.

לדברי החוקרים, שיעורי התמותה השנתיים בקרב חולים בארה”ב, המקבלים טיפול ארוך טווח בהמודיאליזה נותרים גבוהים בצורה פרסיסטנטית, ועומדים על 15%-20%, כך שחשוב לזהות גורמי סיכון פוטנציאליים הניתנים לשינוי. מצד שני, הם מציינים כי במהלך העשור האחרון היה שיפור ניכר במשתנים האינדיבידואליים בטיפול בדיאליזה, לאחר שה-Centers for Medicare & Medicaid Services (CMS) החלו לנהל תוכנית לאומית לשיפור הטיפול בדיאליזה. מטרת המחקר הייתה לקבוע האם חולים שהשיגו 4 או יותר מדדי ביניים קליניים בטיפול בהמודיאליזה, נמצאים בסיכון נמוך יותר להיות מאושפזים או למות במהלך שנה אחת, יחסית לחולים שהטיפול בהם לא השיג מטרות אלה.

הנתונים במחקר הגיעו ממדגם אקראי של 5% מתוך כל החולים בארה”ב, המקבלים טיפול כרוני בהמודיאליזה. צוות החוקרים ביצע אנליזה לנתונים של 15,287 חולים שטופלו ב-2668 מרכזי דיאליזה בשנים 1999-2000.

החוקרים בדקו האם החולים הגיעו לארבע מטרות הביניים:

–          ערך אוריאה Kt/V ממוצע של 1.2 או יותר.

–          ערך המוגלובין ממוצע של 110 גרם לליטר או יותר.

–          רמת אלבומין ממוצעת בסרום של 40 גרם לליטר או יותר או 37 גרם לליטר או יותר (בשיטת bromcresol green או bromcresol purple בהתאמה).

–          שימוש בפיסטולה עורקית-ורידית בשביל גישה וורידית.

במהלך תקופת מעקב של שנה, 54.7% מהחולים אושפזו ו-20% מתו. אחוז גבוה (69%) מהמדגם המייצג של חולי ההמודיאליזה הכרוניים, השיגו רק שתי מטרות תרפואיטיות מומלצות או פחות.

בהשוואה לחולים שהשיגו את כל 4 המטרות, אלה שהשיגו פחות מטרות היו בסיכון גבוה יותר להתאשפז או למות במהלך השנה הבאה. עבור כל אינדיקטור נוסף, המבוסס על ההנחיות, שלא הושג, הייתה עלייה של 70%-90% ב- hazard ratio לתמותה, ועלייה של 10%-30% ב- hazard ratio לאשפוז.

לדברי החוקרים השכיחות הגבוהה של החולים שלא השיגו את המטרות הקליניות היא מפתיעה, מאחר שבמהלך העשור האחרון נראה שיפור ניכר במשתנים האינדיבידואליים, כמו התאמה במינון הדיאליזה, איזון אנמיה, ונוכחות פיסטולה לגישה ווסקולרית, על אף שרמות אלבומין לא השתנו בהרבה.

החוקרים מסכמים ואומרים כי למרות העובדה ש-3 מתוך 4 המדדים הקליניים השתפרו במהלך 10 השנים האחרונות, עדיין יש מקום לשיפור נוסף במדדי הטיפול ובאיכות של תהליך השיפור.

Ann Intern Med. 2006;145:512-519

לידיעה במדסקייפ