תקציר הסקירה: דיכאון הנה בעייה קשה ומשמעותית הדורשת טיפול רב תחומי.

מרבית מקרי ההתאבדות ניתנים לאיבחון מוקדם ע”י רופאים שכן שיעור גבוה מהמתאבדים ביקרו רופא בתקופה קצרה לפני ההתאבדות.

האמצעים היעילים ביותר למנוע התאבדויות בהצלחה הם: חינוך רופאים להגברת איבחון ומתן טיפול נוגד דיכאון, שימוש בתרופות מקבוצת SSRI , אפשרי גם בשילוב עם פסיכותרפיה , חינוך למודעות והכרת הסימנים המחשידים אצל ה “שומרים” (עובדים סוציאלים, אחיות, מורים), מעקב צמוד אחר אנשים שכבר ביצוע ניסיון התאבדות בעבר והגבלת אמצעים פופולארים לביצוע התאבדות. באשר לחינוך ושימוש בתקשורת כאמצעי למניעה אין עדויות מוצקות ליעילותם.

רקע: התאבדויות מהוות נושא חשוב בבריאות הציבור.  ב- 2002 , כ- 900,000 חיים אבדו בעקבות התאבדות, כאשר הם מהווים 1.5% מהתמותה בשל מחלות; למעשה, יותר מ- 20 מיליון שנות חיי בריאות אבדו בשל מוות או נכות מוקדמים. 

במזרח אירופה שיעורי ההתאבדות הם הגדולים ביותר עם 27 מקרי התאבדות ל- 100,000 אנשים והנמוכים ביותר באמריקה הלטינית ובארצות מוסלמיות עם שיעורים של פחות מ- 6.5 ל- 100,000. 

בארצות הברית בשנת 2002 סך של 31,000 מקרי מוות נגרמו בשל התאבדות, שיעור של 11 ל- 100,000 לשנה; סקרים מתעדים שיעור ניסיונות אובדניים של 0.6% ושיעור מחשבות אובדניות של 3.3%.

להתנהגות אובדנית ישנם מספר גורמים המחולקים ללחצים ולנטייה. 

מחלה פסיכיאטרית הנה גורם עיקרי, וליותר מ- 90% מבצעי ההתאבדויות ישנה מחלה פסיכיאטרית ע”פ ה- DSM ארבע.הפרעות מצב רוח, בעיקר דיכאון והפרעה ביפולרית, קשורים בכ- 60% ממקרי ההתאבדות.  גורמים נוספים כוללים נגישות של אמצעי מוות, שימוש באלכוהול וסמים, נגישות לטיפול פסיכיאטרי, עמדה לגבי התאבדויות, התנהגות חיפוש עזרה, מחלה גופנית, מצב משפחתי, גיל ומין.

על מנת לטפל בגורמים אלו, מניעת התאבדויות מערבת גישה רבת פנים עם דגש מיוחד על בריאות הנפש.מניעת התאבדות אפשרית כיוון שב- 83% ממקרי ההתאבדות יש קשר עם רופאים בקהילה במהלך השנה שקדמה למוות ול- 66% במהלך החודש שקדם. 

כלומר שיטת מניעה עיקרית היא סקירה מוצלחת יותר של חולים בדיכאון ע”י רופאים בקהילה וטיפול טוב יותר של דיכאון מג’ורי.

המאמר הנוכחי סוקר את הידוע על שיטות מניעה על מנת לאפשר אינטגרציה לשיטת מניעה מקיפה.

קבוצת המומחים אשר חיברו את המאמר זיהתה 5 תחומי מניעה עיקריים:  תכניות חינוך ומודעות לציבור הרחב ולמומחים; שיטות סקירה לאנשים בסיכון; טיפול במחלות פסיכיאטריות; הגבלת הגישה לאמצעי מוות; ודיווח על התאבדויות בתקשורת.

מקורות מידע: בוצע חיפוש בספרות אלקטרונית של מאמרים שפורסמו בין שנים 1966 ויוני 2005 דרך MEDLINE, Cochrane Library, ו- PsychINFO על מנת לזהות דיווחים המעריכים התערבויות למניעת התאבדות.

בחירת מחקרים: נכללו מחקרים שדיווחו על תוצאות עיקריות כדוגמת התאבדות, ניסיונות אובדניים ומחשבות אובדניות; או על תוצאות משניות כולל התנהגות חיפוש עזרה, זיהוי אנשים בסיכון, כניסה לטיפול ושיעורי מרשמים לתרופות נוגדות דיכאון.

נכללו 3 סוגי מחקרים עבורם שאלת המחקר הוגדרה כהערכת יעילות של תכניות מניעה:  סקירות שיטתיות ומטה-אנליזות (10) עבורם שיטת החיפוש הייתה מקיפה ובעלת איכות מתודולוגית; מחקרים כמותיים, בין אם מחקרים אקראיים מבוקרים (18) או מחקרי קוהורט (24); ומחקרים אקולוגיים או מחקרי אוכלוסייה (41).  מחקרים אקראיים מבוקרים מספקים את העדות הכי מחייבת ליעילות, בעוד ממצאים של מחקרים נטורליסטיים הם בעיקר מתאמיים, המצביעים על כך שיש להמשיך לחקור את תוצאותיהם.

Data synthesis : הטרוגניות בשיטות מחקר ואוכלוסיות מגבילים מטה-אנליזה ולכן מוצג סיכום של תוצאות התחומים העיקריים של התערבויות למניעת התאבדות.

מודעות וחינוך לכלל הציבור: קמפיינים לחינוך הציבור מטרתם לשפר את ההכרה בסיכון ההתאבדות ואת הבנת הגורמים וגורמי הסיכון להתנהגות אובדנית, במיוחד מחלות נפש.  כמו כן מבקש חינוך הציבור להפחית סטיגמטיזציה של מחלות נפש והתאבדות וקבלה של התאבדות כבלתי נמנעת, כמאפיין לאומי או כפתרון הולם לבעיות, כולל מחלות.על אף היותם התערבות פופולרית, יעילות של הגברת מודעות ציבורית ושל קמפיינים חינוכיים בהפחתת התנהגות אובדנית לא נבדקה בצורה שיטתית.

מחקרים בגרמניה, בריטניה, אוסטרליה וניו-זילנד מצביעים על השפעות מועטות של קמפיינים ציבוריים על הגישה לגורמים וטיפול בדיכאון.  לקמפיינים כאלה, בעיקר בנוגע לדיכאון, אין השפעה על הפחתת מקרי התאבדות או על הגברת חיפוש עזרה או שימוש מוגבר בתרופות נוגדות דיכאון.  מחקר גרמני הראה ירידה של 18% בניסיונות אובדניים באזור התערבות לאחר 9 חודשי קמפיין מודעות לדיכאון.  אולם הירידה בניסיונות אובדניים התרחשה ללא שיפור בגישות לעומת אזור בקרה.

שיטות חינוכיות אחרות מכוונות לצעירים, כולל תכניות בבתי ספר ובקהילה.  רק מעט מתכניות אלו מבוססות על עובדות מחקריות, משקפות ידע עכשווי במניעת התאבדות, או מעריכות יעילות ובטחון למניעת התנהגות אובדנית.  סקירה שיטתית של מחקרים שפורסמו בין השנים 1980-1995 הראתה שהידע לגבי התאבדות השתפר, אולם היו השפעות מיטיבות ומזיקות כאחד במונחים של חיפוש עזרה, גישות, ותמיכה חברתית.  סקירה מאוחרת יותר של מחקרים שפורסמו בין השנים 1990-2002 הראתה כי תכניות מבוססות תכנית לימודים מגבירות ידע ומשפרות גישות למחלות נפש והתאבדות, אולם לא נמצאה עדות מספקת למניעת התנהגות אובדנית. 

מחקר מבוקר שנערך בהמשך דיווח על שיעורי נסיונות אובדניים נמוכים יותר, ידע רב יותר וגישות יותר מסתגלות לגבי דיכאון והתאבדות בקבוצת ההתערבות לאחר 3 חודשים, אולם ללא הטבות משמעותיות בשיעורי מחשבות אובדניות או חיפוש עזרה. במתבגרים, מספר מחקרים מצאו כי שיפור פתרון בעיות, התמודדות עם לחץ והגברת גמישות מגבירים גורמים מגינים, אולם השפעות על התנהגות אובדנית לא נבדקו.

רופאים בקהילה.דיכאון ומחלות נפשיות אחרות אינן מאובחנות ואינן מטופלות מספיק במסגרת טיפול ראשוני.מניעה אפשרית כיוון שלרוב המתאבדים היה קשר עם רופא ראשוני במהלך החודש לפני מותם.היעדר ידע או כשלון סקירת חולים לדיכאון עלול לתרום להיעדר הטיפול הנראה ברוב מקרי ההתאבדות.לכן שיפור בזיהוי דיכאון והערכת הסיכון להתאבדות ע”י המטפל מהווה מרכיב חשוב במניעת התאבדות.

מספר מחקרים בבריטניה, אוסטרליה, ארצות הברית וצפון אירלנד הראו כי תכניות שמטרתן הייתה חינוך רופאים ראשוניים שיפרה זיהוי וטיפול בדיכאון, אולם דבר זה לא נצפה במחקרים אחרים. 

מחקר מבוקר שבחן השפעת אלגוריתם טיפולי בגיל המבוגר ברפואה ראשונית בארצות הברית הראה שיפור במחשבות אובדניות ומהלך מחלה טוב יותר בקבוצת ההתערבות לעומת קבוצת הביקורת.התערבות לטיפול בדיכאון במתבגרים הראתה הפחתה של 50% בניסיונות אובדניים בקבוצת ההתערבות שלא הייתה שונה בפרמטרים שלה משמעותית מקבוצת הביקורת (18%) בשל השיעור הבסיסי הנמוך.תכנית אוסטרלית שלימדה רופאים ראשוניים להכיר ולהגיב ללחץ פסיכולוגי ולמחשבות אובדניות בצעירים הגבירה זיהוי חולים אובדניים ב- 130%, ללא שינוי בטיפול.  מחקרים החוקרים התנהגות אובדנית בתגובה לתכניות חינוך רופאים ראשוניים, המכוונות לזיהוי וטיפול בדיכאון, באזורים מסויימים דיווחו על עלייה בשיעור המרשמים לתרופות נוגדות דיכאון וירידה בשיעורי ההתאבדות ומייצגים את הדוגמה המובהקת ביותר להתערבות טיפולית המפחיתה שיעורי התאבדות.

שומרים (gatekeepers): מניעת התאבדות כוללת מגוון התערבויות הממוקדות ב”שומרים” בקהילה שמגעם עם אוכלוסיות פגיעות מספק הזדמנות לזיהוי אנשים בסיכון ולהפנותם להערכה וטיפול.  שומרים כאלו כוללים פקידים, רוקחים, מטפלים בקשישים, צוות סיעודי ועובדי מוסדות כדוגמת בתי ספר, בתי כלא וצבא.חינוכם כולל מודעות לגורמי סיכון, שינויי מדיניות לעידוד חיפוש עזרה, נגישות משאבים ומאמצים להפחית סטיגמות הקשורות בחיפוש עזרה.  בנוסף לחינוך השומרים, תכניות אלו הגבירו מודעות לבריאות הנפש והתאבדות ושיפרו את הגישה לשירותי בריאות הנפש.

עד היום, הערכה שיטתית של ההשפעה על התנהגות אובדנית הייתה מוגבלת לתכניות שנערכו בארגונים, כגון צבא, ודווח על הצלחה בהפחתת שיעורי ההתאבדות.

סקירה: סקירה מטרתה לזהות אנשים בסיכון ולהפנותם לטיפול.ההתמקדות יכולה להיות על התנהגות אובדנית או על גורמי סיכון, כגון דיכאון או התמכרות לחומרים. לאמצעי סקירה לדיכאון, מחשבות אובדניות, או מעשים אובדניים בקרב תלמידי תיכון וצעירים בכלל, יש אמינות ותקפות בזיהוי אנשים בסיכון להתנהגות אובדנית ומדווח על הכפלת המספר הידוע של אנשים בסיכון.  אין עדות שסקירת דיכאון בקרב צעירים משרה מחשבות או התנהגות אובדניים.קבלת הצורך והסכמה להכנס לטיפול ע”י צעירים בסיכון יכולים להיות מחסומים אפשריים ליעילות תכניות סקר. 

צוות פעולה אמריקאי שסקר מחקרים על סקירה לדיכאון במבוגרים במרפאות ראשוניות מצא עלייה של 10 עד 47% בשיעורי גילוי ואבחנת דיכאון.ההשפעה על טיפול הייתה מעורבת, בשל הבדלים בשיטות המחקר. לעומת זאת, סקירה קנדית של סקרי דיכאון לא מצאה כי סקירה במסגרת טיפול ראשוני משפרת טיפול בדיכאון.אף מחקר לא העיר על השפעות על התנהגות אובדנית.לעומת זאת, סקר באזורים מקומיים התבטא בהגברת הטיפול בדיכאון ושיעורי התאבדות נמוכים יותר.צוות פעולה אמריקאי ב- 2004 סקר עדויות לסקר לסיכון להתאבדות, לעומת דיכאון, ולא מצא מחקרים שפורסמו באנגלית המעריכים יעילות סקרים לסיכון התאבדות בטיפול ראשוני.

התערבויות טיפוליות:

נתחיל בטיפול תרופתי:   

הפרעות נפשיות קיימות לפחות ב- 90% ממקרי ההתאבדות, ויותר מ- 80% אינם מטופלים כראוי.דיכאון אינו מטופל בצורה מיטבית באופן כללי, אפילו לאחר ניסיון אובדני. כלומר, טיפול בהפרעות נפשיות הנו מרכיב מרכזי במניעת התאבדות. תרופות נוגדות דיכאון מפחיתות דיכאון והפרעות נפשיות אחרות. 

אולם, ניתוחים של מחקרים אקראיים לא הראו הפחתה במקרי התאבדות או בניסיונות אובדניים בשימוש בנוגדי דיכאון בהפרעות מצב רוח והפרעות נפשיות אחרות, ייתכן בשל השיעור הנמוך של התנהגות אובדנית והיעדר סקירה שיטתית של התנהגות אובדנית כיוון שהסתמכות על דיווח ספונטני מסתכמת בתת-הערכה של שיעורי התנהגות אובדנית.

מחקרים אקראיים יכולים להיות אינפורמטיבים כאשר נחקרים חולים בסיכון גבוה יותר ומצביעים על הפחתת התאבדות עם שימוש בליתיום בהפרעות מצב רוח וב- clozapine בסכיזופרניה.מעט מחקרים השתמשו בהתנהגות אובדנית כתוצאה והעריכו אותה באופן שיטתי בעזרת מחקר אקראי.

שיעורים גבוהים יותר של מרשמים לתרופות נוגדות דיכאון נמצאים בהתאמה לשיעורים נמוכים יותר של התאבדות בקרב מבוגרים וצעירים ע”פ מחקרים שנערכו במספר מדינות. 

לקבוצות גאוגרפיות או דמוגרפיות עם השיעורים הגבוהים ביותר של מרשמים לתרופות מסוג selective serotonin reuptake inhibitors יש את שיעורי ההתאבדות הנמוכים ביותר במספר ארצות. 

בארצות אחרות לא נראה מתאם דומה, כאשר סיבות אפשריות כוללות היעדר היענות, שיעור התאבדויות נמוך מלכתחילה ושיעורים גבוהים של אלכוהוליזם המגבירים את שיעור ההתאבדויות, או שההשפעה יכולה להיות מצומצמת לנשים כיוון שמעט מדי גברים מבקשים ומשלימים טיפול עם נוגדי דיכאון. 

מתוך 27 מדינות, שיעורי התאבדויות פחתו במידה הגדולה ביותר במדינות עם העלייה הגדולה ביותר במרשמים ל- SSRIs.  מחקרי אוכלוסייה מדווחים על שיעורים נמוכים של ניסיונות אובדניים במבוגרים המטופלים בתרופות נוגדות דיכאון ובמתבגרים לאחר 6 חודשי טיפול לעומת פחות מחודשיים טיפול.  למרות שמסיבות סטטיסיטיות שונות לא ניתן לטעון באופן חד משמעי כי לשימוש בתרופות נוגדות דיכאון יש השפעה מובהקת על הירידות בשיעורי ההתאבדות אך אף על פי כן, ישנו מתאם בולט ומכניזם מתקבל על הדעת הקושר שימוש בנוגדי דיכאון לשיעורים יורדים של דיכאון שאינו מטופל – ולכן גם להתאבדות.

דאגות על שיעורים גבוהים יותר של התאבדות בילדים ומתבגרים עם דיכאון הנוטלים SSRIs לעומת פלצבו במחקרים אקראיים הניעו גופים בארצות הברית ואירופה, לפרסם אזהרות לניטור סיכון התאבדותי והשפעות לא רצויות בעת רישום נוגדי דיכאון בנוער. דאגות אלו יש לשקול מול הסיכון בדיכאון לא מטופל כיוון שדיכאון הוא גורם המוות השלישי בצעירים ומעל 90% ממקרי ההתאבדות בצעירים מדוכאים אינם מטופלים בזמן המוות.

פסיכותרפיה: קיימות תוצאות מבטיחות בהפחתת הישנות של התנהגות אובדנית ושיפור בהיענות לטיפול בטיפול קוגנטיבי, טיפול פתרון בעיות, ופסיכותרפיה בין-אישית, לעומת טיפול סטנדרטי.טיפול קוגנטיבי הקטין לחצי את שיעורי הניסיונות החוזרים.בהפרעת אישיות גבולית, טיפול התנהגותי וטיפול פסיכואנליטי במסגרת אשפוז שיפרו היענות לטיפול והפחיתו התנהגות אובדנית בהשוואה לטיפול סטנדרטי.

תוצאות משניות כגון תחושת חוסר תקווה ותסמינים דיכאוניים משתפרים עם טיפול פתרון בעיות ומחשבות אובדניות מופחתות עם פסיכותרפיה בין-אישית, טיפול התנהגותי קוגנטיבי וטיפול התנהגותי.

מעקב לאחר ניסיונות אובדניים: הפרעות נפשיות רבות, כולל דיכאון, הנן כרוניות וחוזרות והיענות לטיפול בדרך כלל מועטה.התערבויות לדיכאון המסופקות ע”י הרופא הראשוני יותר יעילות כאשר מנהל מקרה/מנהל מחלה עוקב אחר החולים המפסידים פגישות או אחר חידוש מרשמים. 

מדוכאים רבים השורדים ניסיון אובדני יבצעו ניסיונות נוספים, בעיקר בתקופה שמייד לאחר אשפוז פסיכיאטרי או בזמן אפיזודות דיכאון בעתיד.כלומר, לטיפול משופר מיידי ואחזקתי, כולל אשפוז פסיכיאטרי בעת הצורך של חולים עם הפרעות נפשיות חוזרות או כרוניות, בעיקר חולים עם ניסיון אובדני עם הפרעות מצב רוח, יש פוטנציאל למניעה.

הפחתת מספר מיטות האשפוז הפסיכיאטרי בנורבגיה כחלק מתכנית הפחתה באשפוז של חולים פסיכיאטרים הסתכמה בעלייה בשיעור ההתאבדויות בשנה לאחר שחרור עם יחס תמותה של 133 בגברים ו- 208 בנשים.

רשת הטיפול הנורבגית מספקת טיפול מעקב לאחר אשפוז עבור אלו שמנסים להתאבד.  באזורים עם תכנית אלו יש שיעורים נמוכים יותר של נשירה ופחות ניסיונות אובדניים.  מחקרי התערבות למניעת התנהגות אובדנית חוזרת הראו תוצאות מעורבות.  עבור התערבויות אחרות, כולל מעקב טלפוני, מעקב פסיכוסוציאלי אינטנסיבי וחינוך באמצעות וידאו עם טיפול משפחתי, לא היה הבדל בין טיפול רגיל וקבוצות ההתערבות בשיעור ניסיונות חוזרים או מחשבות אובדניות.

הגבלת אמצעים: ניסיונות אובדניים בעזרת אמצעים קטלניים במיוחד, כגון כלי נשק בגברים בארה”ב, או קוטלי מזיקים בסין, הודו וסרי-לנקה, הסתכמו בשיעורי תמותה גבוהים יותר. מקרי התאבדות בשיטות אלו הופחתו לאחר חקיקה לבקרת כלי ירי, הגבלות על קוטלי מזיקים, דטוקסיפיקציה של גז ביתי, הגבלות על מרשמים ומכירת ברביטורטים, שינוי אריזות של נוגדי כאבים, שימוש חובה של ממיר קטליטי בכלי רכב, בניית מחסומים באזורי קפיצה ושימוש בנוגדי דיכאון עם רעילות נמוכה יותר.

באזור בו שיטה מסוימת שכיחה, הגבלת האמצעים הביאה לירידה כוללת בשיעורי ההתאבדות:  כלי ירייה בקנדה ווושינגטון, הגבלה על ברביטורטים באוסטרליה, דטוקסיפיקציה של גז ביתי בשוויץ ובריטניה, והגבלות על פליטה של כלי רכב באנגליה.  הגבלות על גישה לאלכוהול חפפו הפחתה בשיעורי התאבדות בבריה”מ לשעבר ובאיסלנד.

החלפת השיטה יכולה לטשטש שינוי בשיעורי התאבדות בכלל, כפי שנצפה עבור דטוקסיפיקציה של גז ביתי בקרב גברים בבריטניה, גרמניה וארה”ב ועבור איסור השימוש בקוטל המזיקים פרתיון (parathion) בפינלנד. למרות שאלות בלתי פתורות על החלפת שיטות, מחקרים אלו מדגימים את הפוטנציאל הטמון בהגבלה על אמצעים קטלניים.

הערכת המידה בה הירידה בשיעור ההתאבדויות הכולל שניתן לזקוף ישירות להגבלת הגישה לאמצעים מסוימים דורשת התחשבות בטרנדים לטווח ארוך ובגורמים כדוגמת שימוש גובר בתרופות נוגדות דיכאון.

תקשורת: התקשורת יכולה לעזור או לחבל במאמץ למניעת התאבדויות ע”י היותה שדרה לחינוך הציבור או ע”י הגברת הסיכון להתאבדות ע”י האדרת התאבדות או קידומה כפתרון לבעיות חיים.  דבר זה יכול לעודד אנשים פגיעים לנסות התאבדות.האפלות תקשורתיות בדיווחים על התאבדות חפפה ירידה בשיעורי ההתאבדות.קמפיין שנערך ב- 1987 להפחתת סיקור תקשורתי של התאבדויות ברכבת התחתית באוסטריה הפחית את ההתאבדויות בדרך זו ב- 80%.  האינטרנט משמש מקור לדאגה גוברת, בעיקר בשל השפעת צ’טים, אספקת הוראות לשיטות, ואף שידול אקטיבי.

לחינוך עיתונאים וקביעת קווים מנחים לדיווח על התאבדות יש תוצאות מעורבות; במספר מרכזים בארה”ב פרסמו קווים מנחים לדיווח אחראי של התאבדות, אולם לא פורסמו מחקרים שהעריכו את השפעתם.

מסקנות והוראות לעתיד:  שיטות למניעת מקרי התאבדות הוצעו למרות היעדר ידע על יעילות מרכיבים שכיחים. ההשפעה היחסית של השיטות על שיעורי ההתאבדות חשובה לתכנון אבל קשה להערכה.על פי הערכות, ההתערבויות המבטיחות ביותר להפחתת שיעורי ההתאבדות הם חינוך רופאים, הגבלות על אמצעים וחינוך שומרים.התערבות חינוכיות רבות הנן רבות פנים ולא ידוע אלו מרכיבים אחראיים לתוצאה הרצויה, או אם ישנן מגמות לטווח רחוק שלא נתפסו ע”י מחקרים אלו.

חינוך רופאים מגביר את מספר חולי הדיכאון המאובחנים והמטופלים, תוך ירידה במקרי ההתאבדות.ייעוץ דרך וידאו וטלפון אפשרי באזורים בהם עזרת מומחה אינה נגישה.  אולם יש למדוד את ההשפעה על שיעורי התאבדות, כמו גם את ההשפעות על תוצאות משניות, כגון מקרי דיכאון המאובחנים ע”י רופא ראשוני ושיעורי מרשמים לתרופות נוגדות דיכאון.

טיפול תרופתי.  מחקרים אקראיים דרושים על מנת להוכיח כי selective serotonin reupteke inhibitors מפחיתים את שיעורי ההתאבדות. יעילותם מבוססת בהפחתת דיכאון, גורם הסיכון העיקרי להתאבדות.תכניות חינוך המיועדות לרופאים ראשוניים צריכות לכלול הוראות לשימוש בנוגדי דיכאון. יש להמשיך ולחקור את הקשר בין שימוש בנוגדי דיכאון ומחשבות והתנהגות אובדניים בילדים ומתבגרים עם דיכאון.  כיוון שרוב הנערים שמנסים להתאבד אינם מטופלים, חשוב לא להירתע משימוש בתרופות יעילות נגד דיכאון כדוגמת fluoxetine.

חינוך שומרים.  במקומות בהם קיימים “שומרים” ודרכים לטיפול הנן נגישות, כמו בצבא, חינוך שומרים עוזר להפחית התנהגות אובדנית.יש צורך בניהול פרוייקטים לדוגמא לשומרים אחרים עם תוצאות משניות, כדוגמת שיעור הפניות וטיפולים פסיכיאטרים.

הגבלה על אמצעים. הגבלת השימוש בשיטות קטלניות מפחיתה מקרי התאבדות בשיטות אלו.  יש לשים דגש על השיטות השכיחות בכל מדינה. האפשרות של החלפת שיטות דורשת ניטור מתמשך, כמו שדורשת היענות להגבלות כמו גישה לכלי ירייה.

סקירה. למרות שדווח על הצלחה חלקית של תכניות סקר בזיהוי אנשים בעלי גורמי סיכון להתאבדות, בעיקר בקרב תלמידי תיכון וקולג’, יש צורך לקבוע את יחס עלות מול תועלת של סקירת האוכלוסייה הכללית לעומת זיהוי אוכלוסייה בסיכון להפחתת שיעורי התאבדות, את תקפות ומהימנות כלי סקירה ספציפיים, ואת התאמת כלי סקירה סטנדרטים בתרבויות שונות.

פסיכותרפיה.  פסיכותרפיה לבדה או בשילוב עם נוגדי דיכאון יכולה לשמש טיפול יעיל בדיכאון, למחשבות אובדניות, לניסיונות אובדניים בהפרעת אישיות גבולית, ולמניעת ניסיונות נוספים לאחר ניסיון אובדני. יש צורך בידע נוסף על תוצאות בטווח הקצר והארוך על שילובים של פסיכותרפיה וטיפולים תרופתיים בחולים עם נטיות אובדניות.

שרשרת טיפול. לאחר ניסיון אובדני, שיתוף פעולה מובנה בין בתי חולים וקבוצות המספקות טיפול מעקב יכול לשפר היענות לטיפול ולהפחית ניסיונות נוספים, אולם יש לזהות מרכיבים חיוניים של התערבויות לאחר ניסיונות אובדניים.

תקשורת. יש ליישם ולהעריך שיטות להשפעה על דיווח על התאבדויות בתקשורת.

התערבויות למניעת התאבדויות צריכות להיות רבות צורה, מבוססות עובדות, מודרכות ע”י השערות הניתנות לבדיקה, ומיושמות בקרב אוכלוסיות גדולות מספיק לקבלת תוצאות אמינות.  תכניות צריכות לכלול מדדי תוצאות.  לסיכום, כיוון שרוב המחקרים בוצעו בארצות מפותחות, דרושים מחקרים המתמקדים ספציפית במניעת התאבדויות בארצות מתפתחות.

למאמר

Suicide Prevention Strategies

A Systematic Review

Mann JJ et al.  JAMA. 2005; 294:2064 2074