למרות שתוכניות אימון גופני מבוקרות מפחיתות תמותה באנשים ששרדו אוטם שריר לב, ההשפעה של סוגים אחרים של תכניות למניעת קרדיאלית שניונית אינה ידועה.

מטרת המחקר היתה לקבוע יעילותם של תכניות מניעה קרדיאלית שניוניות עם וללא אימון גופני.

החוקרים חיפשו במאגרי מידע אחר מחקרים קלינים אקראיים. שני סוקרים בחרו מחקרים באופן עצמאי וחושבו יחסי סיכון.

החוקרים מצאו 63 מחקרים אקראים (21,295 חוליים במחלה כלילית). יחסי סיכון היו 0.85 (95% רווח בר סמך, 0.77 עד 0.94) לתמותה מכל הסיבות, אך תוצאה זו השתנתה עם הזמן ליחס של 0.97 (0.82-1.14) ל-12 חודשים ו-0.53 (0.35-0.81) ל-24 חודשים. יחס סיכון היה 0.83 (0.74-0.94) לחזרת אוטם שריר הלב לתקופה של 12 חודשים. ההשפעות היו דומות לתכניות שכללו חינוך לגורמי הסיכון או ייעוץ יחד עם פעילות גופנית (0.88, 0.74-1.04) לתמותה ו-0.62 (0.44-0.87) לאוטם שריר הלב, לתכניות שכללו חינוך וייעוץ ללא פעילות גופנית (0.87, 0.76-0.99) לתמותה ו-0.86 (0.72-1.03) לאוטם שריר הלב, ולתכניות שכללו פעילות גופנית בלבד הסיכון היה 0.72 (0.54-0.95) לתמותה ו-0.76 (0.57-1.01) לאוטם שריר הלב. רוב התכניות שיפרו איכות חיים או מצב תיפקודי, אך ההשפעה היתה קטנה.

למרות שתכניות אלו עשויות להפחית עלויות טיפול, מחקרים בנושא העלויות אינם מביאים למסקנה חותכת בנושא.

החוקרים סיכמו כי מגוון תכניות מניעה שניונית משפרות תוצאות בחולים עם מחלה כלילית.

Ann Intern Med.2005; 143: 659-672

לתקציר הידיעה