דבקות או ציות לטיפול תרופתי מוגדרת כמידה בה חולים נוטלים את תרופותיהם על-פי הוראות המטפל שלהם. לרוב מועדפת המילה דבקות (adherence), מכיוון שהמונח ציות (compliance) רומז כי המטופל ממלא באופן סביל אחר הוראות הרופא ושהתכנית הטיפולית אינה מבוססת על קשר או “הסכם” בין המטופל והרופא.  שני המושגים אינם מתארים באופן מושלם לקיחת תרופות.  לצערנו, החלת מונחים אלו על חולים שאינם נוטלים כל תרופה בזמן הרצוי, יכולה ליצור סטיגמה על החולים בקשריהם העתידיים עם מטפליהם.  מחברי המאמר סבורים כי יש לבחון מחדש את השפה המשמשת לתיאור נטילת תרופות בידי חולים. אולם, לצורך הדיון – מושגים אלו עדיין נפוצים. כך שאם לא נעסוק כעת באיזו מונח כדאי יותר להשתמש, ברור כי היתרון המלא של תרופות רבות יהיה בר השגה רק אם החולים ימלאו אחר הוראות הטיפול בהתמדה.

שיעור של דבקות או היענות החולים לטיפול מדווח ומוגדר בדרך כלל כאחוז מתוך המנות הנרשמות שהחולה נטל בפועל במשך זמן מסוים.  ישנם חוקרים המוסיפים להגדרת דבקות גם את המידע על עד כמה אופן נטילת התרופות ותזמון מנות הטיפול הוא בהתאם להנחיות. 

שיעורי דבקות גבוהים יותר בחולים עם מצבים אקוטים לעומת חולים עם מצבים כרוניים; עקביות בחולים עם מצבים כרוניים נמוכה במפגיע, ויורדת בחדות לאחר ששת החודשים הראשונים לטיפול.  לדוגמא, כמחצית מהחולים המטופלים בסטטינים יפסיקו את התרופות בתוך שישה חודשים מתחילת הטיפול.

השיעורים הממוצעים של דבקות בניסויים קליניים יכולה להיות גבוהה במידה ניכרת, הודות לתשומת הלב שהחולים מקבלים ולבחירה של החולים, אולם אפילו בניסויים קליניים מדווחים שיעורי דבקות של 43 עד 78 אחוזים בלבד מתוך חולים במחלות כרוניות.

אין הסכמה על תקן המגדיר דבקות הולמת.ישנם מבחנים המחשיבים שיעורים מעל 80 אחוז כמתקבלים על הדעת, בעוד אחרים מחשיבים שיעורים של מעל 95 אחוז כהכרחיים, במיוחד בחולים עם מצבים חמורים, כגון זיהום ב- HIV. 

למרות שמידע על דבקות מדווח בדרך-כלל כמשתנה דיכותומי (דבקות לעומת אי-דבקות), דבקות יכולה להיות משתנה רציף בין 0 ליותר מ- 100 אחוז, מכיוון שחולים לעיתים נוטלים כמות גדולה יותר מכמות התרופה המומלצת.יכולתם של רופאים לזהות היעדר דבקות היא מעטה, ולהתערבויות לשיפור הדבקות היו תוצאות מעורבות.

בנוסף, התערבויות מוצלחות הנן בדרך-כלל מורכבות ויקרות.דבקות מעטה לטיפול תרופתי אחראית להחמרת המחלה, למוות ולהגדלת עלויות הטיפול הרפואי. 

מכלל האשפוזים הקשורים בנטילת תרופות בארצות-הברית, 33 עד 69 אחוז הם בשל דבקות  מעטה לתרופות, אשר גורמים לעלויות רפואיות של כ- 100 מיליארד דולר בשנה.למשתתפים בניסויים קליניים שאינם נצמדים לטיפול תרופתי או לפלסבו יש פרוגנוזה רעה יותר מאשר למטופלים שכן נצמדים לטיפול.

אם כן, דבקות לטיפול מנבאת תוצאה יותר טובה ואיסוף מידע לגבי דבקות נחשבת כיום חלק חיוני של ניסויים קליניים.בהינתן חשיבותה של דבקות לטיפולים תרופתיים, ארגון הבריאות העולמי פרסם מדריך לרופאים, למנהלי מערכות בריאות ולקובעי מדיניות לשיפור שיטות דבקות לטיפול.

מדדי דבקות: ניטור הדבקות לטיפול הרפואי תוארה מאז ימיו של היפוקרטס, אז השפעות של שיקויים שונים נרשמו עם הערות לגבי מידת לקיחתם.  גם כיום, תיעוד עצמי של המטופל יכול בפשטות וביעילות למדוד דבקות.

השיטות למדידת דבקות יכולות להתחלק לשיטות מדידה ישירות ועקיפות.  לכל שיטה ישנן יתרונות וחסרונות ואין שיטה הנחשבת gold standart.

טיפול נצפה  (Directly observed therapy ) , מדידת ריכוז תרופה או מטבוליט שלה בדם, ומדידת רמה בדם של מרקר ביולוגי המוסף לתרופה הנן דוגמאות לשיטות ישירות למדידת דבקות.  שיטות ישירות הן יקרות, מסורבלות וניתנות לעיוות ע”י המטופל.  אולם עבור חלק מהתרופות מדידת רמות הנה שיטה טובה ושכיחה להערכת דבקות.

למשל, ריכוז בסרום של תרופות אנטיאפילפטיות כדוגמת פניטואין או חומצה ולפרואית ככל הנראה ישקף דבקות לטיפול הרפואי בתרופות אלו ורמות תת-טיפוליות ישקפו ככל הנראה דבקות מופחתת או נטילת מנות תרופתיות תת-אופטימליות.

שיטות עקיפות למדידת דבקות כוללת תשאול המטופל עד כמה קל היה לו או לה לקחת תרופה, הערכת תגובה קלינית, ספירת כדורים, שיעור חידוש של מרשמים, שאלונים למטופלים, מוניטורים אלקטרונים לתרופות, מדידת מרקרים פיזיולוגיים, יומן תרופות והערכת דבקות של ילד לתרופה בעזרת מטפל, אחות בי”ס או מורה.  תשאול המטופל או שימוש בשאלון, יומנים והערכת תגובה קלינית כולן שיטות קלות לשימוש, אולם תשאול מטופל יכול להיות נתון לתיאור מסולף ונוטה להערכת יתר של דבקות המטופל לטיפול רפואי.

גורמים מרובים יכולים להשפיע על התוצאה הקלינית מלבד דבקות לטיפול ועל כן מפחיתים מיעילות השימוש בתגובה קלינית של המטופל כמדד לדבקות.  השיטה השכיחה ביותר למדידת דבקות, מלבד שאלונים, הייתה ספירת מספר הכדורים שנותרו אצל החולה.  למרות שפשטות השיטה אטרקטיבית בעיני חוקרים רבים, שיטה זו כפופה לבעיות רבות, מכיוון שהמטופלים יכולים להחליף כדורים בין קופסאות ויכולים לזרוק כדורים לפני ביקור על-מנת להיראות כנצמדים לטיפול.  לכן ספירת כדורים אינה יכולה להיחשב כשיטה טובה למדידת דבקות.

בנוסף, שיטה זו אינה מספקת מידע על היבטים אחרים של לקיחת תרופות, כגון תזמון והשמטת תרופות בשלושה ימים רצופים או יותר, היבטים היכולים להיות חשובים בקביעת תוצאות קליניות.

שיעורי חידוש מרשמים הנם מדד מדויק של דבקות כוללת במערכות בתי-מרקחת סגורות, בתנאי שחידוש המרשמים נבדק במספר נקודות בזמן.  מערכת רפואית המשתמשת בגיליונות רפואיים אלקטרוניים ובתי מרקחת במערכת סגורה יכולות לספק לרופא או לחוקר מידע בלתי משוחד ונגיש על שיעורי חידוש מרשמים; מידע זה יכול להעריך אם מטופל נצמד לטיפול ולאמת תשובות של המטופל לשאלות ישירות או לשאלונים.

מוניטורים אלקטרוניים היכולים לרשום זמן פתיחת בקבוקים, טפטוף טיפות (כמו במקרה של גלאוקומה), או הפעלת מיכלים (כמו במקרה של אסתמה) היו בשימוש כבר כ- 30 שנה. 

מכשירים אלו מספקים תובנה מדויקת ומפורטת להתנהגות המטופלים בלקיחת תרופות, אולם אלו שיטות עקיפות למדידת דבקות;  הם לא מתעדים אם המטופל אכן לקח את התרופה הנכונה או המינון הנכון. 

מטופלים יכולים לפתוח קופסא ולא לקחת תקופה, לקחת מינון מוטעה של תרופה, או לחבל במידע ע”י החלפת קופסת התרופה או לקיחת מספר מנות בפעם אחת.  עלות ניטור אלקטרוני אינה מכוסה ע”י ביטוח ולכן מכשירים אלו אינם בשימוש שגרתי.  אולם גישה זו מספקת את המידע הרב ביותר על דבקות במצבים קליניים קשים ובמסגרת ניסויים קליניים ומחקרי דבקות ולה תרומה רבה לקידום את הידע על התנהגות נטילת תרופות.  למרות ששיטות מסוימות למדידת דבקות יכולות להיות מועדפות במסגרות קליניות או מחקריות ספציפיות, שילוב שיטות שונות מביא לדיוק מרבי.

אפידמיולוגיה של נטילת תרופות:

מכשירים אלקטרוניים לנטור תרופות מספקים מידע מפורט על לקיחת תרופות.  רוב הסטיות בלקיחת תרופות מתבטאות כהשמטת מנות (יותר מאשר תוספות) או עיכוב בתזמון.  מטופלים בדרך-כלל משפרים את לקיחת התרופות בחמשת הימים לפני ואחרי פגישה עם רופא, בהשוואה ל- 30 יום אחרי, בתופעה הידועה כ- “דבקות החלוק הלבן”.

מחקרים המשתמשים במוניטורים הללו הראו 6 דפוסים של נטילת תרופות בחולים במחלות כרוניות הממשיכים ליטול את תרופותיהם.  כשישית מהחולים מתקרבים לדבקות מושלמת; כשישית נוטלים כמעט את כל המנות, עם מעט אי סדירות בתזמון; כשישית משמיטים מנה יומית מקרית עם אי סדירות בתזמון; שישית לוקחים “חופשה מתרופה” שלוש עד ארבע פעמים בשנה, עם השמטת מנות מקרית; לשישית מהחולים יש “חופשות מהתרופה” פעם בחודש או יותר, עם השמטת מנות תכופה; ושישית לוקחים מעט מנות או לא לוקחים בכלל, ועם זאת נותנים רושם של דבקות טובה.

מינון פשוט (כדור אחד, פעם ביום) עוזר להגדיל דבקות, במיוחד בשילוב עם ביקורים תכופים, למרות העובדה ש- 10 עד 40 אחוזים מהמטופלים במינונים פשוטים לא לוקחים את כל תרופותיהם.  בסקירה שיטתית גדולה של 76 ניסויים בהם השתמשו במכשירי ניטור אלקטרוניים, Claxton ועמיתיו מצאו כי דבקות עמדה ביחס הפוך לתכיפות המינון, ולמטופלים שלקחו תרופה 4 פעמים ביום היו שיעורי דבקות ממוצעים של כ- 50% (טווח של 31 עד 71%).

זיהוי דבקות נמוכה:

סימנים לדבקות נמוכה לטיפולים תרופתיים הנם אמצעי עזר חשוב לרופאים לזיהוי מטופלים הזקוקים להתערבות על מנת לשפר דבקות. 

גורמים מנבאים עיקריים הקשורים בדבקות נמוכה הנם: נוכחות בעיות נפשיות, במיוחד דיכאון; פגיעה קוגנטיבית; טיפול במחלה אסימפטומטית; תכנית מעקב או שחרור לקויה; תופעות לוואי של הטיפול התרופתי; היעדר אמון המטופל ביעילות הטיפול; היעדר תובנה של המטופל למחלה; יחסי מטפל-מטופל לקויים; מחסומים לטיפול או לתרופות; היעדרות מפגישות; מורכבות טיפול; מחיר טיפול. 

גזע, מין ומצב סוציואקונומי לא נקשרו באופן עקבי עם רמות דבקות. 

כאשר קיימים הגורמים המנבאים הנ”ל, רופאים צריכים להיות מודעים יותר לאפשרות של דבקות נמוכה, למרות שגם מטופלים ללא מנבאים משמיטים תרופות….  לכן, יש תמיד לחשוד בדבקות נמוכה כאשר מצבו של מטופל אינו מגיב לטיפול.

ההצעה הפשוטה והמעשית לרופאים היא לשאול את המטופלים ללא שיפוטיות כמה מנות תרופה הם מחמיצים.  מטופלים רוצים בדרך-כלל לרצות את רופאיהם ולעיתים קרובות יגידו מה שהם חושבים שהרופא שלהם רוצה לשמוע. לכן, זה יכול לחזק מטופל לאמר את האמת, כאשר הרופא אומר לו, “אני יודע שזה בוודאי קשה לקחת את כל התרופות שלך באופן קבוע.  כמה פעמים אתה משמיט מנה?”  גישה זו גורמת לרוב המטופלים להרגיש נוח לומר את האמת ומאפשרת זיהוי של דבקות נמוכה.  מטופל המודה בדבקות נמוכה יהיה בדרך כלל כן וגלוי במידע שהוא מספק. יש גם לשאול מטופלים האם יש להם תופעות לוואי, האם הם יודעים למה הם לוקחים את התרופות שלהם, ומה היתרונות של לקחת את התרופות, כיוון שתשובות לשאלות אלו לעיתים קרובות חושפות דבקות נמוכה לטיפול.

מחסומים לדבקות:

מחקר אחר על דבקות התמקד בצורה אופיינית של מחסומים העומדים בפני מטופלים בלקיחת תרופות.  מחסומים נפוצים לדבקות נמצאים בשליטת המטופלים, כך ששימת לב אליהם הנה שלב חיוני בשיפור דבקות.  בתשובה לשאלון, סיבות אופייניות המצוטטות על ידי המטופלים לאי-לקיחת תרופותיהם כוללות שכחה (30%), עדיפויות אחרות (16%) החלטה מודעת להשמיט מנות (11%), היעדר מידע (9%), וגורמים רגשיים (7%); 27% מהמשיבים לא סיפקו סיבה לחוסר דבקות לטיפול תרופתי. 

רופאים “תורמים” לדבקות נמוכה של מטופליהם לטיפול תרופתי על-ידי מתן טיפולים מורכבים, אי הסברת יתרונות ותופעות הלוואי של התרופות, אי התחשבות באורח חיי המטופל או במחיר התרופות, ויחסים לא טובים עם מטופליהם.

ובהרחבה, מערכות בריאות יוצרות מחסומים לדבקות על ידי הגבלת הגישה לטיפול רפואי, שימוש במערכת נוסחאות מוגבלת, שינוי נוסחאות ומחיר גבוה לתרופות.  על מנת לשפר את יכולת המטופל לעקוב אחר טיפול תרופתי, יש להתחשב בכל המחסומים האפשריים לדבקות.  לגישה נרחבת המתחשבת בגורמים שבשליטת המטופל וכן באינטראקציה בין המטופל והרופא ובין המטופל ומערכת הבריאות תהיה ההשפעה הגדולה ביותר על שיפור דבקות לטיפול תרופתי. 

התערבויות:

ישנן 4 קבוצות עיקריות של שיטות לשיפור דבקות:  חינוך חולים; שיפור זמני לקיחת תרופות; הרחבת שעות הפעילות של מרפאות, ועל ידי כך קיצור זמני המתנה בתור; ושיפור התקשורת בין רופאים ומטופלים.

התערבויות חינוכיות הכוללות מטופלים, בני משפחתם או שניהם גם יחד יכולות להיות יעילות בשיפור דבקות.  שיטות לשיפור זמני לקיחת תרופות כוללות שימוש בקופסאות לארגון המנות היומיות, שימוש במנות חד- יומיות, ורמזים להזכיר למטופלים לקחת את תרופותיהם.  מטופלים המחמיצים פגישות הם לעיתים קרובות אלו הזקוקים לעזרה בשיפור יכולתם להיצמד לטיפול תרופתי;  מטופלים כאלו ירוויחו מעזרה בזימון תורים ומ  “ cue-dose training”לשיפור הדבקות.  שיטות זימון תורים לשיפור דבקות כוללות תורי מעקב נוחים ויעילים עבור המטופל. 

עיכובים בתור ובעיות הסעה וחניה יכולות להפחית את רצון המטופל להתמיד בטיפול רפואי ולהגיע לפגישות מעקב.  התערבויות המגייסות ספקי שירותי בריאות משניים כדוגמת רוקחים, מומחים התנהגותיים וצוות סיעודי יכולות לשפר דבקות.  לבסוף, שיפור התקשורת בין הרופא והמטופל הנה שיטת מפתח בהגברת יכולתו של המטופל לעקוב אחר טיפול רפואי.

רוב השיטות לשיפור דבקות כללו שילובים של התערבויות התנהגותיות וחיזוקים בנוסף להגברת נוחות הטיפול, אספקת מידע על מצבו של החולה והטיפול וצורות אחרות של פיקוח או תשומת לב.  שיטות מוצלחות הן מורכבות, ויהיה צורך לפתח שיטות חדשניות ושימושיות.  בהינתן הגורמים הרבים התורמים לדבקות נמוכה, נחוצה גישה מולטיפקטוריאלית, כיוון שגישה אחת לא תהיה יעילה עבור כל החולים.

להלן מספר שיטות פשוטות לייעל את יכולת המטופל לעקוב אחר טיפול רפואי:

חפש סמנים לדבקות נמוכה:  אי-הופעה לפגישות, היעדר תגובה לטיפול רפואי, אי חידוש מרשמים.

שאל על מחסומים תוך הימנעות מעימותים.

הדגש את ערך הטיפול והשפעת דבקות.

ברר מהם רגשות החולה על יכולתו להתמיד בטיפול, ועצב תמיכה לשיפור הדבקות.

ספק הוראות פשוטות וברורות ופשט את הטיפול הרפואי.

עודד שימוש במערכת ניטור תרופות.

הקשב למטופל, ותפור את הטיפול על-פי רצונות המטופל.

קבל עזרה מבני משפחה, חברים, ושירותים קהילתיים.

חזק התנהגות רצויה ותוצאות רצויות.

שקול שימוש בתרופות “סלחניות” יותר:  תרופות עם זמן מחצית חיים ארוך יותר, תרופות שחרור ממושך, תרופות טרנס-דרמליות.

דוגמאות לאתגרים לדבקות:

זיהום ב- HIV

בטיפול בחולים עם זיהום ב- HIV או AIDS, יש צורך לקבל יותר מ- 95% דבקות לטיפול אנטיירטרווירלי (Highly Active Antiretroviral Therapy- HAART ) על מנת לדכא רפליקציה של הנגיף ולהימנע מהתפתחות עמידות.  השגת שיעורים כה גבוהים של דבקות היא מאתגרת לחולים אלו, כיוון שמדובר בתרופות מרובות, יקרות, עם מערכות מינונים מורכבות, היכולות לגרום לאינטראקציות עם מזון ולתופעות לוואי המסתיימים בסבילות נמוכה.  בנוסף, סגנון חיים ויחסי מטופל-מטפל יכולים להקשות על דבקות.

שיטות מבטיחות לשיפור דבקות ל- HAART שנחקרו בניסויים קליניים אקראיים כוללים התערבויות התפורות עבור חולה ע”י הרוקח, התערבויות קוגנטיביות-התנהגותיות המבוססות על תיאורית יעילות עצמית, ו cue-dose training בשילוב עם חיזוק כספי.  בשיטות קוגנטיביות-התנהגותיות יותר מ- 90% מהחולים השיגו דבקות של 95%, אולם שיטות אלו דורשות משאבים ניכרים, והדבקות בדרך כלל אינה נשמרת לאחר תום ההתערבות. 

נערכים ניסויים במימון פדרלי בגישות לשיפור יכולתם של החולים לעקוב אחר טיפולים, כולל שימוש במחשבי כף-יד, קופסאות תרופות עם תזכורות, והגברת התמיכה החברתית והרגשית.

יתר לחץ דם:

שליטה עקבית של לחץ הדם דורשת מהחולים להיצמד לטיפול תרופתי ותזונתי.  אולם לטיפול להורדת לחץ דם יכולות להיות תופעות לוואי שליליות ומיעוט בהקלה סימפטומטית, כיוון שיתר לחץ דם לעיתים קרובות אינו גורם לסימפטומים.  לא חשוב עד כמה מלמד הרופא על יתרונות הטיפול, המטופלים הם בסופו של דבר האחראיים לנטילת תרופותיהם.  כיוון שהדבקות מוגברת כאשר המטופלים מעורבים בהחלטות הרפואיות הנוגעות להם ובניטור הטיפול בהם, יש להחליף את המודל של המטפל הסמכותי בראיה של החלטה משותפת של המטפל והמטופל.  על המטופל להיות שותף פעיל בבחירה ובהתאמה של הטיפול התרופתי ובשינויים באורח החיים על מנת להגביר את יעילות הטיפול.  כאשר ניתן, ניטור עצמי של לחץ הדם יכול להגביר דבקות.  פישוט הוראות וזמני מתן של תרופות הנו חיוני, ונמצא כי הפחתה למינימום של מספר המנות היומיות חשובה יותר בהגברת הדבקות מאשר הפחתת מספר התרופות הכולל.

כאשר מזהים דבקות נמוכה והשיטות המצויות לשיפורה לא השיגו רמת יעד של לחץ דם, בחירת תרופות “סלחניות” יותר שלא מסתמכות על זמן מחצית חיים או שיש להן זמן מחצית חיים ארוך יותר תרופות שהיעילות שלהן לא תושפע ע”י מנות שנלקחו באיחור או מנות שלא נלקחו תעזור לייצב את לחץ הדם יותר, למרות דבקות נמוכה.  כאשר בוחרים בין קבוצות של תרופות להורדת לחץ דם על המטפל לבחור במידת האפשר את החומר הפעיל בעל זמן מחצית החיים הארוך ביותר בכל קבוצה.  ההשפעה על לחץ הדם של חלק מהתרופות, כגון תיאזידים, אינה קשורה לריכוזה בדם או לזמן מחצית חיים; לגבי תרופות אלו, סטייה מדבקות כנראה פחות חשובה קלינית.  יותר סביר כי תרופות סלחניות יותר, כדוגמת תיאזידים או מדבקות קלונידין, ישיגו תוצאות טובות יותר מאשר תרופות סלחניות פחות.

שיטה אחרת ששימשה את Burnier ועמיתיו במחקר עם קבוצת חולים עם יתר לחץ עמיד לטיפול, הייתה לנטר דבקות באופן אובייקטיבי בעזרת מכשירי ניטור אלקטרוניים.  ביותר מ- 30% מהחולים שהוגדרו כבעלי יתר לחץ דם עמיד לטיפול, לחץ הדם נשלט כתוצאה מניטור בלבד, ו- 20% נוספים זוהו כבעלי סטיות בדבקות.  שליטה נוספת בלחץ הדם הושגה בתת-קבוצה של חולים עם דבקות נמוכה שהסכימו לניטור ממושך והתאמה של תרופותיהם.

מחלות נפש:

למטופלים עם מחלות נפש יש קשיים עצומים להיצמד לטיפול רפואי, אולם יש להם גם את פוטנציאל הרווח  הגדול ביותר מדבקות.  מחצית מהמטופלים עם מרשם לתרופות נוגדות דיכאון לא ייקחו את התרופות שלושה חודשים לאחר תחילת הטיפול.  שיעורי דבקות בחולים עם סכיזופרניה נעים בין 50 ל- 60%, ובין אלו עם מחלה בי-פולרית השיעורים הם כ- 35%.  בסקירה שנעשתה ע”י Cramer ו- Rosenheck, בחולים עם הפרעות גופניות, שיעור הדבקות הממוצע היה 76% (טווח של 40 עד 90%), בעוד שבאלו עם פסיכוזות השיעור הממוצע היה 58% (טווח של 24 עד 90%) ובאלו עם דיכאון השיעור הממוצע היה 65% (טווח 58 עד 90%).

מספר ניסיונות נערכו בהתערבויות לשיפור דבקות לטיפול תרופתי בחולים עם מחלות נפש.  גישות מצליחות כוללות שילוב של התערבויות חינוכיות (המערבות את החולה ומשפחתו), שיטות קוגנטיביות-תמיכתיות, ושימוש תקופתי בטכניקות חיזוק.  שיטות חינוכיות הנן היעילות ביותר כאשר הן משולבות עם טכניקות התנהגותיות ושירותי תמיכה. חיזוקים כוללים מגוון טכניקות, כגון חיזוקים כספיים, מגע תכוף עם המטופל, וסוגים שונים של תזכירים אישיים.  לצערנו, התערבויות אלו דורשות כוח-אדם מיומן ופגישות חוזרות אם רוצים להשיג דבקות מוגברת; ללא משאבים אלו, הדבקות הולכת ופוחתת עם הזמן.

לתרופות נוגדות דיכאון ואנטיפסיכוטיות חדשות יש בדרך כלל פחות תופעות לוואי מאשר לתרופות ישנות יותר, וכתוצאה מכך השימוש בהם גורם לשיעורים ירודים של הפסקת טיפול תרופתי.  תרופות חדשות יכולות להיות מועדפות על פני תרופות ישנות יותר, אולם ישנה חשיבות גם למחיר ויעילות בהשגת דבקות מיטבית.

תרופות נוירולפטיות בשחרור איטי הנם לעיתים קרובות טיפול הבחירה למטופלים עם סכיזופרניה שאינם נצמדים לטיפול פומי.  לתרופות נוירולפטיות אטיפיות בשחרור איטי יכולת לשפר דבקות, כיוון שחומרים אלו משלבים את היעילות והסבילות של חומרים אטיפיים עם אמינות הטיפול בעזרת תרופות בשחרור איטי.

מחלות בילדים:

כל מי שראה ילד עם שיניים קפוצות ומטפל הנאבק עמו נואשות על מנת לתת מנת תרופה, מבין את האתגר בדבקות לטיפול תרופתי בילדים.  השגת דבקות מלאה בילדים דורשת לא רק את שיתוף הפעולה של הילד אלא גם הורה מסור, מתמיד ותומך.  מתבגרים מציבים אף יותר אתגרים, בהינתן הסוגיות ההתפתחותיות והפסיכוסוציאליות הייחודיות הנגזרות.  על אף שהגורמים התורמים לדבקות נמוכה אצל ילדים ומתבגרים דומים לאלו המשפיעים על מבוגרים, קיים גם הממד הנוסף של מעורבות משפחות המטופלים.  שיעורי דבקות לטיפולים תרופתיים בילדים עם מחלות כרוניות דומים לאלו במבוגרים עם מחלות כרוניות, עם ממוצע של כ- 50%, וירידה בדבקות עם הזמן.

התערבויות רבות לשיפור הדבקות נוסו בילדים עם הצלחה מועטה.  רוב השיטות המצליחות בילדים עם מחלות כרוניות הנן שיטות התנהגותיות או שילובן עם שיטות אחרות.  ההתערבות השכיחה ביותר היא שיטת האסימונים, הכרוכה בחיזוק לקיחת תרופות ע”י אסימונים או פרסים אחרים.  האסימונים יכולים לשמש לקניית זכויות, לאפשר גישה לפעילויות שונות או לפרסים אחרים.  שיטות התנהגותיות דורשות משאבים וכוח-אדם מיומן, אולם מערכות חיזוק פשוטות הנן מעשיות עבור הורים או מטפלים.  שימוש בתרופות טעימות יותר שיפר דבקות במידה מסוימת, ומעורבות בני-משפחה, בתי-ספר ומערכות חברתיות אחרות הנן שיטות יקרות ערך להגברת יכולתם של ילדים להיצמד לטיפול תרופתי.

מסקנות

דבקות מופחתת לטיפול תרופתי שכיחה, וגורמת להרעת מחלה, למוות ולהגדלת עלויות הטיפול הרפואי.  על מטפלים לחפש סימנים לדבקות מופחתת, ולהגביר דבקות בעזרת הדגשת ערך הטיפול עבור החולה, הפיכת הטיפול לפשוט, והתאמת הטיפול לסגנון החיים של המטופל.  פניה ישירה וחסרת שיפוטיות אל המטופלים לגבי לקיחת תרופות על-ידיהם היא שיטה יעילה לזיהוי דבקות מופחתת.  גישה של שיתוף פעולה לטיפול מגבירה דבקות.  מטופלים עם קושי בדבקות זקוקים לדרכים יותר אינטנסיביות מאשר מטופלים  אחרים, שיטות טיפול יותר סלחניות, או שניהם.  לשיטות חדשניות להתמודדות עם מחלות כרוניות היו הצלחות מסוימות בשיפור דבקות.  ייתכן ויש צורך בטכנולוגיות חדשות כגון תזכורות דרך טלפונים ניידים ועזרים אלקטרוניים אחרים וקופסאות תרופה עם מערכות תזכורת, על מנת לעזור למטופלים עם קושי רב בעמידה במטרות הטיפול.

למאמר

Osterberg L, and Blaschke T.  Adherence to medication., New England Journal of Medicine 2005; 353; 487-97,