אחת האמירות המפורסמות ביותר בתולדות הרפואה הקלינית נאמרה בהרצאה שנתן ד”ר פרנציס פיבודי (Peabody) מבית הספר לרפואה  בהרוואראד בשנת 1925. הוא אמר: “סוד הטיפול במטופל טמון בדאגה ובאמפתיה כלפי המטופל”. עד כאן הציטוט. אין ספק שזו האמת, אך היא פחות מובנת מאליה מכפי שניתן לשער. פיבודי הזהיר את הרופאים מההתניות המוטבעות בהם בעת התמחותם. אנחנו לומדים בהכרח להדחיק את רגשותינו, לחסום את תגובותינו הטבעיות לחלק גדול מהדברים הנוראים שאנו רואים ולפעולות האכזריות שאנחנו חייבים לבצע.

חשבו מה קורה בחדר מיון כשאנו מנסים להציל את חייו של אדם שנדרס על ידי מכונית או שנכווה בשרפה. לו היה הרופא חושב יותר מדי על האדם שלפניו, הוא לא היה מצליח להכניס את כפות ידיו העטויות כפפות אל תוך הבטן המדממת או לתמרן את צינור האוויר בתוך הבשר החרוך. אפילו בנסיבות פחות קשות, לדוגמה מתן כימותרפיה לאישה צעירה הסובלת מסרטן השד מפושט, למשל, או החדרת דלף הדיאליזה לידו של חולה סוכרת עיוור הסובל מאי ספיקת כליות. במקרים אלה עלינו לנתק את עצמנו מהייסורים ומהחרדה שעלולים לפגוע בעבודתנו. אולם להיות חסין לרגש, כפי שפיבודי רומז, פירושו למזער את התפקיד השלם של הרופא כמרפא ולהגביל אותו למימד אחד ויחיד של עבודתו, זה של הטקטיקן. אם נרגיש את רגשותינו במלואם, יש סכנה שנרתע או שנישבר. אבל אם נמחק את רגשותינו, לא נצליח לחוש אכפתיות ודאגה כלפי המטופל. אנו ניצבים בפני סתירה: הרגשות לא מאפשרים לנו להיות עיוורים כלפי נשמת המטופל אבל הם עשויים לסנוור אותנו, עד שלא נראה ממה הוא סובל.

אביא לכם דוגמא של שיקול מוטעה שנבע דווקא מחוסר רגש וחוסר הזדהות עם חולה. ד”ר קרן דלגאדו הייתה רופאה לדוגמא: בעלת ידע מופלג בעניינים רפואיים ורופאה נלהבת, נדיבה וחומלת ביחסה למטופליה. כאשר שאלתי אותה אם נפלה פעם קורבן לשיקול דעת שטחי וחפוז, היא נזכרה מיד במטופל מסוים מתקופת ההתמחות שלה.

כאשר היא הייתה תורנית בחדר מיון הובא בשעות הקטנות של הלילה גבר צעיר על ידי ניידת משטרה. הבחור נמצא ישן על מדרגו מוזיאון האמנות המקומי. הוא היה לא מגולח, בגדיו מלוכלכים והוא לא שיתף פעולה. הוא לא הצליח להתיישב, ולענות בצורה ברורה לשאלות אחות הטריאג’. ד”ר דלגאדו העיפה מבט חפוז בחולה והחליטה שהוא יישאר לישון על אלונקה בפרוזדור. סתם חסר בית היפי, היא חשבה, אשר בבוקר יקבל ארוחה עם כולם ואחר כך יחזור לרחוב. כעבור כמה שעות ניגשה האחות אל הרופאה ומשכה בשרוולה. “אני באמת רוצה שתחזרי אל הבחור ותבדקי אותו כמו שצריך.” אמרה האחות. הרופאה לא ממש רצתה, אבל היא למדה שכדאי להתייחס ברצינות לאחות חדר המיון הסבורה שמשהו לא בסדר עם המטופל.

“רמת הסוכר בדם של החולה הייתה בשמים” סיפרה הרופאה. הבחור היה על סף תרדמת. הוא נרדם על מדרגות המוזיאון לאמנות מפני שהיה חלש ומנומנם ולא היה מסוגל לחזור לביתו. מסתבר שהוא לא היה חסר בית, אלא סטודנטשסבל מסוכרת. הוא לא הצליח להסביר את עצמו למשטרה ולאחות הטריאג’בגלל ההיפרגליקמיה.

במקרה זה חוסר האמפתיה גרמה לטעות.

הסיפור מופיע בספרו “רופאים איך הם חושבים” מאת ד”ר ג’רום גרופמן.