ממחקר חדש עולה כי סרטן, אי יציבות המודינמית, סכרת, או עליה במדדי INR הם פקטורים מנבאים עצמאיים לדימום מסיבי בעקבות טיפול פיברינוליטי לתסחיף ריאתי אקוטי.

החוקרים בדקו את שכיחות הדימומים ופקטורים המנבאים את הסיכון בקרב 104 חולים שקיבלו טיפול פיברינוליטי בעקבות תסחיף ריאתי. הגיל הממוצע של המשתתפים עמד על 51.

הנבדקים קיבלו עירוי ורידי רציף של Alteplase במינון 100 מ”ג בין 1996 ו-2004.

20 נבדקים סבלו מדימום מג’ורי, 6 נפטרו בבית החולים. רמות החציון של ההמטוקריט בתחילת המחקר היו נמוכים יותר בקרב נבדקים עם דימום מג’ורי, בהשוואה לאלו ללא דימום חמור (34% לעומת 39%, P=0.005).

האתר הראשוני לדימום לא זוהה ב-9 מטופלים. ב-6 מטופלים מקור הדימום היה במערכת העיכול, ב-3 הדימום היה רטרופריטונאלי, באחד תוך-גולגולתי ובאחד הדימום היה בטחול.

מניתוח תוצאות עולה כי אי-יציבות המודינמית לפני טיפול פיברינוליטי (OR=115), סרטן (OR=16), סכרת (OR=9.6) ומדדי INR גבוהים לפני פיברינוליזה (OR=5.8) , היו פקטורים מנבאים, בלתי-תלויים, לדימום מג’ורי.

הערכה מדויקת יותר העלתה כי קיים סיכון גדול בהרבה לדימום בעקבות טרומבוליזה לטיפול בתסחיף ריאתי, ממה שהאמינו בעבר.

החוקרים מסבירים כי יש לשקול טיפול טרומבוליטי בחולים עם סיכון נמוך לדימומים. בנבדקים בסיכון גבוה לדימום יש לשקול צנתר, כריתת התסחיף בניתוח או הצבת IVC Filter.

מירב המאמצים מושקעים כיום לבדיקת נוגדי-קרישה בטוחים ויעילים יותר מקומדין. כמו כן, החוקרים מחפשים דרכים להעריך את הסיכון באופן מיידי ולזהות את הנבדקים המצויים בסיכון גבוה לתוצאות גרועות בעקבות טיפול בנוגדי-קרישה בלבד.

השיטות החדשות כוללות בדיקת CT המתמקדת בגודל ותפקוד החדר הימני, כמו גם הפקת המירב מהמרקרים הלבביים. כמו כן, נבדקות אופציות חדשות לכריתת תסחיף ריאתי באמצעות צנתר (Embolectomy).

Am J Cardiol 2006;97:127-129.

לידיעה במדסקייפ