ממצאיו של מחקר חדש, שהוצגו במסגרת מפגש של ה-American Transplant Congress, מעידים כי בחולים הסובלים מכשל לב וממתינים להשתלה שבהם נעשה שימוש במתקן תמיכה חדרי (ventricular assist device או VAD) מתקבלים שיעורי השרדות ושיעורי דחיה דומים לאלה המופיעים בחולים שלא נעשה בהם שימוש ב-VAD. אולם, גורם התמותה בחולים שבהם נעשה שימוש ב-VAD שונה: רובם נפטרים בעקבות התפתחות ספסיס, כנראה כתוצאה משימוש באסטרטגיות טיפול מדכאות חיסון אגרסיביות יותר בחולים אלה.

אחד החוקרים, ד”ר Gonzalez-Stawinski, מסביר כי השימוש ב-VAD במקרים אלה משנה את התוצאות בטווח הקצר וכי יתכן שהדבר נובע משימוש באסטרטגיות דה-סנסיטיזציה ובמרשמי דיכוי-חיסוני מתוגברים בתקופה שלפני ההשתלה ולאחריה.

הוא מפרט כי חולים שבהם נעשה שימוש ב-VAD מצויים בסיכון לסנסיטיזציה, התפתחות תגובות נוגדניות מוגברות, כתוצאה ממתן יותר עירויי דם, מהופעת יותר זיהומים, ומחשיפה גדולה יותר לחומרים זרים. בדומה לחולים אחרים הזקוקים להשתלה שבהם מופיעה סנסיטיזציה, הוא ממשיך, הם מבלים זמן רב בהמתנה להשתלה ולאחריה מתפתחים בהם לעיתים קרובות יותר מקרים של דחיה ווסקולרית אקוטית.

ד”ר Gonzalez-Stawinski מסביר כי בכדי לאפשר ביצוע השתלה באופן בטיחותי בחולים אלה, נעשה שימוש בטיפולי דה-סנסיטיזציה, שסייעו להשיג בחולים אלה שיעורי הישרדות דומים לאלו המתקבלים בחולים שבהם לא נעשה שימוש ב-VAD. אולם, לטיפולים מדכאי-חיסון אגרסיביים אלה השפעה על התוצאות קצרות הטווח בחולים אלה.

במחקר זה סקרו החולים את רשומותיהם הרפואיות של 238 חולים שעברו השתלה בין יולי 1996 לדצמבר 2002: ב-125 מהם נעשה שימוש ב-VAD לפני ההשתלה וב-113 מהם שהושתלו לראשונה לא נעשה שימוש במתקן זה. החוקרים הניחו כי חולי ה-VAD קיבלו טיפול מדכא-חיסון אגרסיבי, ולכן שיערו כי יתקבל בהם שיעור גבוה יותר של דחיות והם ימצאו בסיכון מוגבר להתפתחות סיבוכים הקשורים לטיפול מדכא החיסון.

ואכן, בחולי ה-VAD הופיעה שכיחות גבוהה יותר של סטסיטיזציה, ב-20% מהמקרים, לעומת 5% בקבוצת החולים שלא נעשה בהם שימוש ב-VAD. הגורמים השכיחים ביותר לכשל לב, בשתי הקבוצות, היו קרדיומיופתיה איסכמית, קרדיומיופתיה אידיופטית, ומחלה סופנית של מסתמי הלב.

לפני ההשתלה, הופיעו הבדלים ניכרים באסטרטגיות הדה-סנסיטיזציה בין שתי הקבוצות: בחולים שלא נעשה בהם שימוש ב-VAD הופיע צורך בדה-סנסיטיזציה במקרים נדירים בלבד, ואילו ב-13% מחולי קבוצת ה-VAD בוצעה plasmapheresis ו-22% מהם טופלו באמצעות OKT3.

אולם, בתקופה שלאחר ההשתלה נמצא בשתי הקבוצות שיעור סיכון דומה לדחיה. ד”ר Gonzalez-Stawinski מציין כי בחולים שבהם לא נעשה שימוש ב-VAD נמצאה עליה בסבירות להופעת דחיה הומורלית, בהשוואה לחולי קבוצת ה-VAD. משך הזמן הממוצע עד להופעת התגובה ההומורלית עמד על תקופה של 121 ימים, וכמעט במחצית מחולים אלה נמצאה אי-יציבות המו-דינמית בעת האיבחון.

אפיזודות דחיה לאחר ההשתלה התרחשו ב-54% מהחולים שבהם נעשה שימוש ב-VAD וב-39% מהחולים שבהם לא נעשה שימוש ב-VAD. בחולי קבוצת ה-VAD התרחשו 3 מקרים של דחיה הומורלית, לעומת 6 מקרים בחולי הקבוצה השניה. השימוש בסטרואידים למניעת תגובהת דחיה היה שכיח בשתי הקבוצות, אך בחולי ה-VAD נמצאה סבירות גבוהה יותר לשימוש ב-plasmapheresis.

שיעור ההשרדות של החולים כעבור 5 שנים היה כמעט זהה בשתי הקבוצות ועמד על ערך של 87% בקרב חולי קבוצת ה-VAD ושל 88% בקרב החולים שבהם לא נעשה שימוש ב-VAD. אולם, תמותה בשל התפתחות ספסיס היתה שכיחה יותר בקרב חולי קבוצת ה-VAD, שם היא הופיעה ב-75% מהמקרים, לעומת 7% בלבד בקבוצה השניה. דחיה היתה סיבת המוות ב-17% מהמקרים בחולי קבוצת ה-VAD וב-38% מהמקרים בחולי הקבוצה השניה, ואילו קרדיומיופתיה איסכמית היתה גורם התמותה ב-30% מהמקרים שהתרחשו בקבוצת החולים שבהם לא נעשה שימוש ב-VAD, אך לא במקרים שהתרחשו בחולי קבוצת ה-VAD.

ד”ר Gonzalez-Stawinski מסכם כי נראה שההבדל המופיע בגורמי התמותה בין שתי הקבוצות קשור לאסטרטגית הטיפול השונה הניתנת לחולי ה-VAD.

לידיעה