מהדורת ה-5/5/04 של ה-JAMA סוקרת את התפתחות ומשמעות המונח ה”סינדרום המטבולי”. נראה שמגיפה חדשה פוקדת את האומה האמריקאית, ואולי את כל העולם המערבי, אשר תוצאתה היא עלייה בסיכון למחלות לב וכלי דם, סוכרת והשמנת יתר.

הסינדרום המטבולי מאחד בתוכו מגוון של תופעות הכוללות השמנת יתר, כולסטרול גבוה, יתר לחץ דם, ורמות גבוהות של סוכר בדם. כאשר לזה נלווית גנטיקה מתאימה, חוסר בפעילות גופנית והתבגרות – מקבלים את הסינדרום במלוא הדרו…

הכותבים ב-JAMA תוהים אם אכן מדובר במגיפה חדשה או באותה תופעה ידועה ומוכרת  של גורמי סיכון לסוכרת ומחלות לב, ש”נארזה” בעטיפה שונה.

ד”ר גרנדי, מאונ’ טקסס סבור שלמונח יש חשיבות גדולה לרפואה הראשונית בהיותו מוביל לטיפול אינטנסיבי ולא המלצה מעורפלת להוריד במשקל ולעשות קצת פעילות. ד”ר גרנדי מסביר: במקום לאמר למטופל: “צ’רלי, תוריד קצת במשקל” הרופא יבחן את הסיכון הקרדיאלי של החולה, יציג את התוצאה למטופל, וידאג להכניס אותו לתכנית טיפולית מתאימה.

נראה שיש עניין גובר מצד הקהילה הרפואית ללמוד יותר על הסינדרום המטבולי אשר מוביל להעמקת הידע בסוכרת וקרדיולוגיה, והשתתפות גוברת בכנסים מסוג אלה של המפגש השנתי של הקולג’ האמריקאי לקרדיולוגיה, אשר במהלכו הוקדשו מספר מושבים לסינדרום המטבולי.

למעשה הסינדרום תואר בראשונה בשנת 1980 ע”י ד”ר ג’רלד ריבן, שכינה את השילוב של דיספליפדמיה, יתר לחץ דם, והיפרגליקמיה אשר נראה שהם נוכחים במחלות לב, כסינדרום X . בהמשך נקרא הסינדרום גם כתנגודת אינסולין.

במקביל להגדרת הסינדרום אירגונים כמו ה-WHO  וההסתדרות הרפואית של האנדוקרינולוגיה הקליניים הציעו הגדרות מעט שונות לאיבחון הסינדרום.

בשנת 2002 הפאנל השלישי של ה-NCEP (שכונה גם דו”ח ATP III ) הגדיר את הסינדרום, וניתן לעיין בדו”ח בקישור זה: http://www.nhlbi.nih.gov/guidelines/cholesterol

בדו”ח זה האיבחון של הסינדרום נקבע לפי נוכחות של 3 מתוך 5 מאפיינים, לרבות השמנת יתר חריגה (לפי היקף מותניים), רמות גבוהות של טריגלצרידים, רמות נמוכות של HDL , רמות גבוהות של לחץ דם סיסטולי ודיאסטולי, ורמות גבוהות של סוכר בדם בצום.

ד”ר גרנדי, ששימש כיו”ר ה-ATP III , טוען שהגדרת הסינדרום המטבולי בדווח נעשה בעיקר כדי להדגיש את אחריות הרופא לאיבחון וטיפול. בניגוד לדו”חות הקודמים שהתמקדו בכולטסרול, כאן היה דגש על הקריטריונים האחרים ובעיקר השמנת היתר.

עם זאת, רק 3 עמודים מהדו”ח בן 279 דפים הוקדשו לסינדרום המטבולי, שבהם הייתה קריאה לתשומת לב קלינית גדולה יותר.

כמה אנליזות שנעשו ופורסמו לא הראו שלאיבחון סינדרום מטבולי יש “כוח” משמעותי נוסף על שיטות הערכת הסיכון המקובלות, כמו טבלאות פרינגהם. נראה שלאיבחון הסינדרום המטבולי יש כוח חיזוי טוב להתפתחות סוכרת, אך לא יכולת חיזוי גבוהה יותר משמעותית לגבי סיכון למחלות לב.

ההמלצה הטיפולית הראשונית היא כמובן שינוי אורח חיים הכולל הפחתת משקל ופעילות גופנית. המטרה היא להפחית משקל ב-7% עד 10% תוך 6-12 חודשים, ולבצע פעילות גופנית יומית במאמץ בינוני של כ-30 דקות לפחות.

המלצות נוספות נוגעות לתזונה : הפחתה של צריכת שומן רווי, סוכר פשוט, הגברת צריכת פירות וירקות, חיטה מלאה והמנעות מאכילה מוגזמת של פחמימות ושומנים. במקרה ששינוי בהרגלי החיים לא היה אפקטיבי, יש לעבור לטיפול תרופתי, לצורך השגת יעדי הטיפול.

ל”אריזה” של הסינדרום המטבולי ולהתמקדות ולהדגשה  חסרת התקדים בהשמנת יתר צריכה להיות השפעה מהותית על הפרקטיקה הרפואית, מסכם ד”ר גרנדי. את ההשפעה צריך יהיה לחוש ולמדוד בשטח ובתוצאות הטיפול.

יש לציין שבארץ, הועדה לקביעת יעדי איבחון וטיפול בסוכרת, בראשותה של ד”ר אילנה הרמן, מטעמה של המועצה הלאומית לסוכרת,  מתמודדת כעת בנושאים אלו, ובין יתר ההמלצות שהועדה בוחנת בימים אלה עלה גם נושא הגדרת הסינדרום המטבולי כקוד איבחון שיימצא ויוגדר בקופות החולים, ויאפשר ע”י כך זיהוי המטופלים, ומעקב על מצבם ואופן הטיפול בהם.

JAMA. 2004;291:2062-2063.

Grundy, who coauthored both panel reports, said it remains to be seen if this packaging of cardiovascular risk factors works. “Metabolic syndrome has received enormous attention,” Grundy said. With obesity receiving an unprecedented emphasis, he added, the idea of metabolic syndrome has struck a chord among doctors.

“We’ll have to see whether it filters down to the level of primary care doctors and changes practice,” he said. “But I think they’re listening.”