מאת ד”ר בן פודה שקד

ממחקר חדש אשר פורסם בגיליון ספטמבר של ירחון Journal of the American Society of Nephrology עולה כי השילוב של פיברוזיס ודלקת בתום שנה של מעקב קשורה בכישלון השתלת כליה, וזאת גם בקרב מושתלים ללא גורמי סיכון קליניים לתוצא ירוד.

החוקרים מסבירים כי ממצאיהם אלו מדגישים את החשיבות של בדיקות היסטולוגיה כמעקב מוקדם וניתוח של מנגנונים אימוניים במטרה לזהות חריגות אלו ולמנוע את התדרדרות השתל.

לדברי החוקרים, המחסור בידע בכל הנוגע לגורמים הספציפיים לאובדן מאוחר של כליה מושתלת פוגע בשיפורים שחלים בשרידות ארוכת הטווח של השתל. הם טוענים כי יחד עם קבוצות חוקרים נוספות, הם ביקשו בעבודתם זו להיטיב ולהבין את הסיבות לאובדן שתל מאוחר באמצעות בדיקות קליניות אינטנסיביות ומעקב סדרתי (‘פרוטוקול’) של ביופסיות מהכליה המושתלת עד ללמעלה מחמש שנים לאחר ההשתלה.

מטרת המחקר הנוכחי הייתה לפיכך לבחון שמא שינויים היסטולוגיים מוקדמים עשויים לנבא התדרדרות של התפקוד הכלייתי בעוקבה של מושתלים המצויים בסיכון נמוך.

לשם כך, ביצעו החוקרים ביופסיות מעקב בקרב 151 מושתלי כליה מן החי המטופלים ב-Tacrolimus או ב-Mycophenolate ואשר אינם מראים גורמי סיכון קליניים כלשהם לתוצא ירוד של ההשתלה. הם מצאו כי 86 מושתלים (57%) הראו תוצאות היסטולוגיות תקינות, 45 מושתלים (30%) הראו פיברוזיס בלבד, ו-20 מושתלים הראו הן פיברוזיס והן דלקת.

החוקרים מוסיפים כי בקבוצת הנבדקים בהם נצפו דלקת ופיברוזיס גם יחד, בדיקות אימונוהיסטוכימיות אישרו כי קיים מספר רב יותר של תאי T אינטרסטיציאליים, מאקרופגים ותאים דנדריטיים, כמו גם ביטוי מוגבר של עותקים הקשורים לחיסוניות מולדת וזו מסוג cognate.

בתום מעקב בן ארבע שנים בממוצע לאחר הביופסיה, מדווחים החוקרים, הייתה שרידות השתל הנמוכה ביותר עבור אלו עם דלקת ופיברוזיס. בסך הכל, שיעור השרידות בקרב נבדקים אלו הייתה 85%, וזאת בהשוואה ל-91% עבור אלו עם פיברוזיס בלבד ו-97% עבור אלו שהראו ממצאים היסטולוגיים תקינים.

בנוסף, מצאו החוקרים כי הייתה ירידה רבה יותר בקצב הסינון הגלומרולארי (GFR) בקרב חולים עם פיברוזיס ודלקת. לדבריהם, בתום 48 חודשי מעקב, ה-GFR הממוצע ירד ל-44±20 מ”ל לדקה בחולים אלו, לעומת 68±24 באלו שהראו תמונה היסטולוגית תקינה (p=0.01) ו-64±23 באלו עם פיברוזיס בלבד (p=0.05).

ללא ‘פורוטוקולים’ שגרתיים של נטילת ביופסיות, טוענים החוקרים, סימני האזהרה של דחיית שתל עלולים שלא להיות מזוהים עד אשר יתפתחו הפרעות קליניות. לדבריהם, השימוש בפרוטוקולים מעין אלו מאפשר בדיקות מפורטות יותר של הסביבה בתוך השתל. ביופסיות שגרתיות שכאלו עשויות לספק דרך יחודית לנבא אילו מבין מושתלי הכליה עלולים להימצא בסיכון מוגבר לאובדן תפקוד הכליה או לזיהוי אלו מהם המועמדים לטיפול מניעתי מוקדם.

באשר למגבלות המחקר הנוכחי, מזכירים החוקרים כי העוקבה הייתה מוגבלת לחולים אשר קיבלו השתלת כליה מן החי, לא הראו גורמי סיכון לדחיית שתל מוקדמת ולא חוו סיבוכים כלשהם בשנה הראשונה לאחר ההשתלה. לפיכך, הם טוענים כי יתכן ותוצאות המחקר לא ניתנות להכללה עבור קבוצות אחרות של מושתלי כליה.

החוקרים מסכמים כי התערבויות מוקדמות המיועדות לשינוי דלקת דמוית דחיית השתל עשויות לשפר את השרידות ארוכת הטווח של הכליה המושתלת.

J Am Soc Nephrol 2010

לידיעה במדסקייפ