מחלות זיהומיות

טיפוס וקדחת הטיפוס –סקירה מתוך ה-LANCET

קדחת הטיפוס (Typhoid fever) היא זיהום סיסטמי הנגרם על-ידי חיידק ה- Salmonella enterica serotype typhi. מחלה דומה, אך לעיתים פחות חמורה, נגרמת על-ידי Salmonella paratyphi. מוערך שכחמישית ממקרי הטיפוס נגרמים מחיידק הפאראטיפוס.

שכיחות קדחת הטיפוס פחתה באופן משמעותי באירופה וארה”ב עם השיפור במערכת המים והביוב בתחילת המאה ה-20, אך המחלה נותרת בעיית בריאות ציבור חמורה במדינות מתפתחות. הטיפול בכלורמפניקול (chloramphenicol) חולל שינוי בתפיסת המחלה ממחלה קשה ולעיתים קטלנית, לזיהום שכיח הניתן לטיפול בקלות.

בשנות ה-80 ו-ה-90 של המאה ה-20 דווחו התפרצויות טיפוס הנגרם מזנים עמידים לכלורמפניקול, co-trimoxazole, ampicillin ו-amoxicillin. כיום, פלורוקווינולונים (fluoroquinolone) וצפלוספורינים דור 3 (third-generation cephalosporins) הם טיפול הבחירה בקדחת הטיפוס, אך מדווח על ירידה ברגישות החיידקים גם לתרופות אלו.  חשוב להגביל את התפתחות הזנים העמידים, על-ידי שימוש זהיר בתרופות הקיימות והתנגדות לפיתוי להשתמש בתכשירים חדשים.

מוערך שמעל 21 מיליון אנשים חלו ומעל 216 אלף מתו כתוצאה מקדחת הטיפוס בשנת 2000. באזורים האנדמיים, רוב מקרי המחלה הם בילדים ובמבוגרים צעירים. במדינות מפותחות רוב מקרי הטיפוס הם במטיילים לאזורים אנדמיים, אך עדיין ישנם דיווחים על התפרצויות מקומיות של המחלה.

בני אדם הם הנשא והמאחסן הטבעי היחיד של סלמונלה טיפי. הפתוגן מסוגל לשרוד במשך ימים במים מזוהמים וחודשים בביצים מזוהמות או צדפות קפואות. הזיהום מועבר על-ידי אכילת מזון או מים מזוהמים בצואה. גורמי סיכון ידועים למחלה הם מקורות מים מזוהמים, אכילת גלידה, משקאות עם קרח או מזון מדוכני רחוב וירקות ופרות טריים הגדלים בשדות המדושנים בביוב. גורמי סיכון נוספים שדווחו הם מגע קרוב עם אדם חולה ותנאי היגיינה ירודים.

לאישור קדחת הטיפוס או הפאראטיפוס יש צורך בבידוד הפתוגנים מהדם, מוח העצם, צואה או נוזל התרסריון. האבחנה לרוב נעשית באמצעות תרבית דם. תרבית צואה אינה מספיקה לאבחון, אך שימושית לזיהוי נשאים. קיימות מספר בדיקות סרולוגיות מהירות וזולות, בעלות רגישות וסגוליות פחותה מתרבית הדם.

ישנה שונות רבה בתמונה הקלינית של קדחת הטיפוס, מחום ללא תסמינים נלווים ועד טוקסמיה (toxaemia) וסיבוכים רב-מערכתיים. בגלל הפרופיל הקליני המשתנה, יש להבדיל את קדחת הטיפוס משחפת, ברוצלוזיס, ספסיס חיידקי אחר, מונונוקלאוזיס זיהומי (infectious mononucleosis) צהבת זיהומית ולעיתים נדירות לוקמיה ולימפומה.

בימים שכלורמפניקול היה טיפול יעיל בקדחת הטיפוס, רוב המטופלים טופלו במסגרת חוץ, כיום, עם התפתחות זנים עמידים לאנטיביוטיקה, יש צורך באשפוז לעיתים קרובות. במדינות מתפתחות טיפול בבית החולים הוא לעיתים בעל השלכות כלכליות משמעותיות במשפחות עניות.

במקרה ממוצע של קדחת הטיפוס, תקופת הדגירה נמשכת 10 עד 14 יום ולרוב מתאפיינת בחום נמוך ממושך, כאב ראש פרונטלי, כאבי שרירים, תחושה כלילית רעה, שיעול ברונכיטי יבש, אנורקסיה ובחילה. החום עשוי להעלות בהדרגה עד סוף השבוע השני.

חום גבוה מתמיד עשוי להמשך עד 4 שבועות, אם אינו מטופל, עד שיורד לערכים תקינים. תחושה כללית רעה ותשישות עשויים להמשך מספר חודשים.

בראדיקרדיה יחסית בשיא החום היא ממצא אופייני, למרות שאינה מופיעה באופן עקבי. לשון מחופה, שינויים בפעולות המעי, רגישות בטנית והגדלת כבד וטחול הם ממצאים אופייניים. בכרבע מהמקרים ניתן לראות פריחה אופיינית (rose spots) על הגב, הזרועות והרגלים בשבוע בו מופיע החום. בהאזנה לריאות ניתן לשמוע חרחורים מפוזרים. מעורבות כבדית, עם עלייה בבילירובין וב-alanine transferase, שכיחה גם כן. קדחת טיפוס ביילודים, כתוצאה מהדבקה מהאם בסוף ההיריון, היא מחלה נדירה, אך לעיתים מסכנת חיים. התופעות הקליניות של קדחת הפאראטיפוס דומות, אך בדרך כלל מתונות יותר עם תקופת דגירה קצרה יותר.

כ-10% עד 15% מהמטופלים מפתחים מחלה קשה. גורמים שונים משפיעים על חומרת המחלה בין היתר, משך המחלה לפני התחלת הטיפול, סוג האנטיביוטיקה, הוירולנטיות והעומס החיידקי, חשיפה קודמת או חיסון וגורמים אחרים כמו מאפיינים גנטיים, דיכוי חיסוני וצריכת סותרי חומצה. הסיבוכים השכיחים ביותר הם דימום במערכת העיכול, פרפורציה של המעי ואנצפלופתיה טיפית (typhoid encephalopathy).

עם טיפול אנטיביוטי מתאים, שיעור התמותה מטיפוס נמוך מ-1%. עם זאת, היו דיווחים על תמותה של 30% עד 50% בהתפרצות קדחת טיפוס חמורה ב- Papua New  Guinea ואינדונזיה.

מטרת הטיפול היא למנוע את הסיבוכים החמורים של המחלה והתמותה וקיצור משך המחלה הקלינית. כמו כן, חשוב למגר את החיידק במהירות על מנת למנוע חזרת המחלה או נשאות.

במעל 90% מהמטופלים ניתן לטפל בבית עם אנטיביוטיקה פומית, מנוחה ומעקב רפואי צמוד. במטופלים עם תסמינים חמורים יש צורך באשפוז ומתן אנטיביוטיקה תוך ורידית.

פלורוקווינולונים הם הטיפול היעיל ביותר בקדחת הטיפוס הנגרמת על-ידי זנים שאינם עמידים לקווינולונים. שיעור הריפוי הקליני הוא כ-98%, החום נעלם תוך כ-4 ימים ושיפור הנשאים הוא פחות מ-2%.

פלורוקוונולונים יעילים כטיפול במבוגרים וילדים אחד. עם זאת, התרופה אינה רשומה כטיפול שגרתי בילדים משום שיש עדויות לפגיעה בעצמות במודל של חיות. ניסיון נרחב בטיפול בתרופות אלו בילדים עם טיפוס, סיסטיק פיברוזיס ודיזנטריה לא הראה עדות לנזק לעצמות או פגיעה בגדילה. לכן, בזנים עמידים לתכשירים אחרים, כאשר אין אפשרות לטפל בצפלוספורינים דור 3, ניתן להשתמש בפלורוקווינולונים לטיפול בילדים.

שיטות המניעה העיקריות לקדחת הטיפוס הן צריכת מים ומזון נקיים, היגיינה אישית ותנאים סניטריים הולמים. חשיבות אמצעי המניעה עלה משמעותית מאז התפתחות זנים עמידים לאנטיביוטיקה. עם זאת, אספקה של מים נקיים ותנאי סניטציה טובים הם יקרים ולרוב קשורים בהתפתחות הכלכלית של מדינות. חיסון הוא כלי יעיל נוסף למניעת קדחת הטיפוס בעיקר במטיילים מארצות מפותחות לאזורים אנדמיים, במניעת מגפות ובילדים מגיל שנתיים ועד גיל 19 באזורים אנדמיים.

למאמר

Typhoid and paratyphoid fever, MK Bhan, Rajiv Bahl, Shinjini Bhatnagar, The Lancet 2005; 366:749-762

0 תגובות

השאירו תגובה

רוצה להצטרף לדיון?
תרגישו חופשי לתרום!

כתיבת תגובה

מידע נוסף לעיונך

כתבות בנושאים דומים

    הנך גולש/ת באתר כאורח/ת.

    במידה והנך מנוי את/ה מוזמן/ת לבצע כניסה מזוהה וליהנות מגישה לכל התכנים המיועדים למנויים
    להמשך גלישה כאורח סגור חלון זה