תרופות ממשפחת ה-NSAIDs , סלקטיביות ולא סלקטיביות, קשורות לעלייה בסיכון לאוטם שריר הלב (MI ) – כך עולה ממחקר התבוננותי חדש המתפרסם ב-BMJ . הסיכון של דיקלופנאק –   Diclofenac( וולטרן)  ואיבוברופן נראה שווה לזה של …ויוקס (rofecoxib ) שכזכור הוצא בספטמבר האחרון מהשוק על רקע זה.

במחקר הנוכחי, ד”ר היפיסלי מאונ’ נוטינגהם באנגליה ושות’ ערכו מחקר אוכלוסיה מבוקר מקרה, כשהן עושות שימוש במאגר המידע QRESEARCH המכיל מידע בריאותי על האוכלוסיה הבריטית. המחקר מדווח כאמור במהדורת ה-11 ביוני של ה-BMJ.

החוקרות ניתחו 9,218 מקרים של אירוע MI ראשוני באנשים בגילאים 25-100 , בתקופה שבין 2000 ל-2004 , תוך השוואה לכ-86,000 איש תואמים בגיל, מין ומקצוע.

המחברות זיהו את כל המרשמים של תרופות מקבוצת ה-NSAIDs לכל משתתף בסקר ב-3 השנים האחרונות לתאריך ניתוח המידע, ובעיקר התמקדו בסלקוקסיב, רופקוקסיב, איבוברופן, נפרוקסן). ניתוח רב משתנים שביצע התאמה לתחלואה קודמת, וגורמי סיכון נוספים חישב את הקשר בין השימוש ל-NSAIDs ואירועי ה-MI. נמצא שהסיכון היחסי למשתמשי הרופקוקסיב במשך 3 חודשים טרם אירוע האוטם היה 1.32 לעומת לא משתמשים, 1.24 לאיבוברופן, ו-1.55 לדיקלופנאק. כל התוצאות הללו היו מובהקות סטטיסטית. 

המחברות זיהו נטייה לסיכון מוגבר גם בשימוש ב-NSAIDs אחרים: נפרוקסן – 1.27 ,ותרופות אחרות לא סלקטיביות – 1.21  – אך אלה לא הגיעו למובהקות סטטיטית של ערכי p קטנים מ-0.01 .

המחברות מעריכות שמס’ המטופלים הנדרש סטטיסטית כדי שייגרם נזק למטופל אחד מעל גיל 65 הוא 521 לשימוש בדיקלופנאק, 1005 לאיבוברופן ו-695 לרופקוקסיב.

הן מוסיפות שמס’ האנשים המבוגרים הגדול המשתמש בתרופות אלה מהווה בהחלט בעייה רצינית של בריאות הציבור.

לא נמצא אגב קשר מובהק בין שימוש ב-NSAIDs ואספירין (ששייך למעשה לקבוצה זו) למחלות לב כליליות. להערכת הכותבות, תוצאות המחקר מחייבות זהירות ודאגה בשימוש בתרופות מקבוצת ה-NSAIDs .

במאמר מערכת מוצגת הסתייגת ומוצע לבצע אינטרפציות זהירות במימצאי המחקר, תוך לקיחה בחשבון שמדובר במחקר התבוננותי ולא התערבותי. הם ממליצים לבצע מטה-אנליזה רחבת היקף אשר תאפשר למקבלי ההחלטות גישה וניתוח נתונים אמין לצורך קביעת מדיניות טיפול באנשים הסובלים מכאבי שלד ושרירים.

BMJ 2005;330. – (המאמר המלא)

הערת המערכת: היינו עדים בשנה האחרונה למחקרים רבים שניסו לשפוך אור על הקשר בין שימוש בתרופות ממשפחה זו, סלקטיבים ולא סלקטיבים, לסיכון ל-MI ואירועים קורונריים אחרים. ראינו מחקרי התבוננות עם תוצאות סותרות, ודומה שעדיין רב הנסתר על הגלוי…נפרוקסן, אגב, “נחשדה” בזמנו כתרופה עם יכולות להגנה מפני אירועים קורונריים…(באחד המחקרים הראשונים של הרופקוקסיב-ויוקס שבו נמצא הויוקס כמעלה את הסיכון הקרדיווסקולרי בהשוואה לנפרוקסן טענה הייצרנית, MSD , שלנפרוקסן יש סגולות המגינות מפני אירועים קרדיאלים…).

אפילו באותה מהדורה של ה-BMJ מתפרסם מחקר (גם התבוננותי) הטוען  כי הסלקוקסיב בטוחה יותר מ-NSAIDs ורופקוקסיב בחולים מבוגרים עם אי ספיקת לב…ידוע הוא כי מחקרים התבוננותיים, גם אם הם מבוססים על מספרים מאוד גדולים ומציגים מובהקויות סטטיסטיות מרשימות – עלולים להטעות. נראה שגם במקרה זה עד שלא יבוצע מחקר התערבותי מבוקר, רנדומלי, כפול סמיות יהיה קשה להגיע למסקנות ברורות. פרקטית, נראה שההמלצות הקיימות של טיפול ב-NSAIDs לטווחי זמן קצרים, במינונים המינימלים האפקטיביים, ותוך זהירות מוגברת בחולים עם רקע או סיכון למחלות לב – רלבנטיות ומתאימות.

אנו רוצים להמליץ לכם לעיין בסקירת מערכת מאת ד”ר פנסקי , עורך האורתופדיה, שסיכם מאמר מה- JBJS שדן בנושא זה לפני כ-4 חודשים, אך נראה עדיין אקטואלי…

<!–

–>