לסחוס המפרקי תפקיד מפתח בפעולת המפרקים. הסחוס ההיאליני מאפשר תנועה חסרת חיכוך כמעט בין שני חלקי המפרק, פיזור עומסים על העצם התת סחוסית ויכולת לעמוד בפני לחצים הידרוסטטיים גבוהים במיוחד  – פי כמה ממשקל הגוף. תכונות אלו מתאפשרות הודות להרכב המולקולרי המיוחד של הסחוס, המבנה התלת מימדי ותכולת המים הגבוהה. התכונות הביומיכאניות המיוחדות של הסחוס נפגעות במהלך השנים לאחר פציעה, או מחלות הפוגעות בסחוס.

ידוע שפעילות גופנית תורמת להעלאת מסת העצם והשריר, אך על תרומתה למבנה הסחוס יש פחות מידע. מספר מחקרים הצביעו על אטרופיה של הסחוס כאשר אין מופעל עליו עומס רגיל. מאידך, השפעת פעילות גופנית על שחזור עובי הסחוס חלקית בלבד. במחקרים נוספים הודגם כי תנועה פסיבית מתמשכת (CPM ) לאחר פעולות כירורגיות במפרק חשובה לייצור מחודש של הסחוס (רגנרציה).

המאמר הנוכחי מסכם את הידוע על השפעת פעילות גופנית על הסחוס המפרקי בעיקר במפרק הברך.

נזכיר כי הסחוס המפרקי משולל אספקת דם, אין בו כלי לימפה או סיבי עצב. עיקר תזונת הסחוס מקורה בנוזל התוך מפרקי, ודיפוזיה מכלי הדם בעצם התת סחוסית. במהלך החיים הסחוס עובר כל הזמן תהליכי בנייה מחדש (REMODELLING ). תאי הסחוס-הכונדרוציטים מייצרים מולקולות הבונות את הסחוס ומפרקים רקמה קיימת ע”י פעולות אנזימים ייעודיים.    

החומר החוץ תאי בסחוס מכיל מים (60-80%), סיבי קולגן ברובו סוג 2 ופרוטאוגליקנים. לקולגן כוח בעיקר במתיחה ואילו לפרוטאוגליקנים עמידות לכוח דחיסה.

תהליך  ההזדקנות של הסחוס המפרקי מאופיין בירידה במספר הכונדרוציטים ובירידה בתכולת המים בסחוס. אלו גורמים בין השאר לירידה ביכולת הסחוס לעמוד בפני כוחות דחיסה. עובדה זו מסבירה את הנטייה לשחיקת הסחוס בגילאים המבוגרים.

השפעת פעילות גופנית על הסחוס המפרקי והרקמות השכנות: תרגול המפרק תורם לשיפור זרימת הדם לרקמות המפרק ולסיכוך משטחי הסחוס. שיווי המשקל (הומיאוסטאזיס) בין תהליכי ההרס והבנייה חשוב לתקינות המפרק. פעילות גופנית בעצימות נמוכה עד בינונית מזרזת קטבוליזם ואנאבוליזם בכל רקמות המפרק. בעליה או ירידה פתאומיים בפעילות הגופנית שיווי משקל זה מופר, כך קורה למשל לאחר תקופה ממושכת של אי הנעת המפרק.

מצב הסחוס המפרקי מושפע ממצב הרקמות הבונות את המפרק, מייצבות ומפעילות אותו, קרי הסינוביה, העצם, השרירים הגידים והרצועות. לפעילות גופנית השפעה חיובית על המפרק לטווח הזמן הקצר והארוך, אבל פציעה או חבלה של המפרק עלולה לגרום לנפיחות, כאב ונוקשות. הנעה תכופה של המפרק עשויה לשכך את הכאב הודות לשיפור הסירקולציה של הנוזל התוך מפרקי. אימון גופני בנשיאת משקל כמו הליכה וריצה משפר את זרימת דם לרקמות סביב המפרק ומונע סטזיס של הנוזל בין תאי ברקמות אלו. לנוזל הסינוביאלי המופק ע”י תאי הסינוביה תגובה קצרת טווח לפעילות גופנית, זו הסיבה לחשיבות עיסוק קבוע בפעילות.

פעילות גופנית בנשיאת משקל משפרת את מסת העצם, אך פעילות יתר מטה את שיווי המשקל לפירוק יתר של העצם ועלולה לגרום לשברי מאמץ ואף אוסטיאופורוזיס.

רקמת השריר היא הרקמה המגיבה במהירות הגבוהה ביותר לפעילות גופנית. השרירים המעורבים בפעילות זו מייצרים חלבוני שריר נוספים ונפחם עולה. שמירה על נפח השריר שגדל, מחייבת המשך עיסוק בפעילות הגופנית. הפסקת הפעילות גורמת לתהליך קטאבולי מואץ בשרירים ואטרופיה יחסית, כפי שמתרחש לאחר תקופה של אי הנעת מפרק או אי נשיאת משקל. הרצועות (ליגמנטים) מתחזקות בעקבות פעילות גופנית קבועה, אך כיוון שאספקת הדם לרצועות דלה, שינויים אלו מתפתחים לאט. פעילות ספורט בנשיאת משקל תורמת לעיבוי רקמת הגדידים והרצועות, מעלה את תכולת הקולגן, צפיפותו וגודלו ברקמות אלו.

לגבי הסחוס ידוע כי פעילות מתונה תורמת לדיפוזיה של חומרים מזינים דרך הסחוס, פעילות מעטה או הפסקת הנעה של המפרק, פוגעות בסחוס ופעילות בעצימות גבוהה מדי עלולה לגרום לשחיקת סחוס ואסטיאוארטריטיס.

השפעת פעילות גופנית על הסחוס בנוכחות מחלות מפרקיות: גם בנוכחות מחלות אלו, כמו כונדרומלציה של הפיקה או ארטריטיס, חשוב להמשיך לקיים פעילות גופנית קבועה.

כונדרומלציה מתארת מצב בו סחוס הפיקה מתרכך. מצב זה יתכן כתוצאה מפציעה חריפה בספורט, ממנח לקוי של הפיקה, מעומס יתר, מארטריטיס או כתהליך שחיקה טבעי עם חלוף השנים. במקרים אלו פעילות גופנית בעצימות נמוכה חשובה לחיזוק השרירים ויעילה לשיפור מצב הסחוס. הפעילות המומלצת היא שחייה, רכיבה על אופניים והליכה.

באוסטיאוארטריס פעילות גופנית היא אחד האמצעים היעילים לשיפור רמת הפעילות ולטיפול בכאב. חיזוק שרירים וספורט בעצימות נמוכה במסגרת רכיבה על אופניים, שחייה וטי צ’י הם דוגמאות לפעילות המומלצת באוסטיאוארטריטיס .מחקר שבדק השפעת פעילות גופנית מתונה על הסחוס, במטופלים שעברו מניסקטומיה חלקית ולכן מהווים קבוצת סיכון לפתח אוסטיאוארטריטיס, נמצא כי המטופלים שעסקו בפעילות גופנית על פי ההמלצות דווחו על שיפור בסימפטומים, שיפור ברמת הפעילות הגופנית וכן נמצאה עלייה בכמות הפרוטיאוגליקנים בסחוס המפרקי בברכיהם. מחקר אחר בדק מהי השפעת פעילות גופנית על הסחוס המפרקי בברכיים של אנשים בריאים. במחקר זה נמצא כי בפעילות גופנית אינטנסיבית בעצימות גבוהה יש עלייה בנפח הסחוס המפרקי ממצא הסותר מסקנות מחקרים אחרים. נמצא כי גם בפעילות בעצימות נמוכה יותר כמו הליכה רגילה, יש ירידה בהיארעות נגעים בעצם על סמך בדיקות MRI ממצא המעיד על יכולת עמידות גבוהה יותר של העצם התת סחוסית.

פעילות גופנית לחיזוק הסחוס המפרקי: הליכה ודיווש באופניים מסייעים בחיזוק כל רקמות הברך כולל הסחוס המפרקי.מתיחות וחיזוקי שרירים סביב הברך חשובים בכל שגרת פעילות גופנית. פעילות גופנית בנשיאת משקל בעצימות גבוהה הכרוכה בקפיצות וריצות למשל מעלה אמנם את מסת השרירים ומחזקות את העצם, אך עלולה לגרום נזק לסחוס המפרקי בטווח הארוך.

פעילות גופנית במים, שחייה ואף הליכה וריצה במים יעילה בשימור הסחוס המפרקי ואינה כרוכה כמעט בסיכון לגרימת נזק לסחוס המפרקי.

ראוי להזכיר את חשיבות השמירה על משקל גוף מאוזן. במאמר שבדק מהי השפעת ירידה במשקל על העומס המופעל על הברך בלוקים באוסטיאורטריטיס, נמצא כי ירידה של ק”ג אחד במשל שקולה לירידה של 4 ק”ג לכל צעד במהלך פעולות שגרתיות. לפי חישוב זה, בלוקים במשקל יתר ירידה של 5 ק”ג במשקל, שקולה להפחתת עומס על הברך של כ 15 טון בהליכה לאורך 1 ק”מ.

בגיל מתבגר, מאמץ גופני בעצימות גבוהה בנשיאת משקל המערב פעולות כמו ריצה וקפיצה, עלול לסכן את הברכיים בשחיקת סחוס ופציעות בסחוס המפרקי בברכיים. (דוגמא לפעילות בעצימות גבוהה: ריצה משך יותר משעה ביום 3 פעמים בשבוע לפחות). לעומת זאת במבוגרים עיסוק בענפי ספורט כשחייה ורכיבה על אופנים מגן מפני התקדמות בשחיקת הסחוס במבוגרים.

במאמר נוסף נמצא כי פעולות הכרוכות בכיפוף ברכיים בתדירות גבוהה, כמו טיפוס מדרגות לפחות 10 קומות ביום, תנוחות כריעה או כיפוף ברכיים קיצוני למשך יותר מ 30 דקות ביממה, עלולות לגרום לנזקים בסחוס המפרקי בברכיים.

בילדים נמצא כי לפעילות גופנית השפעה חיובית על סחוס הברכיים. בפעילות בעצימות גבוהה בילדים חלה עליה בנפח הסחוס המפרקי בברכיים לעומת ילדים בפעילות בעצימות נמוכה. ממצא זה שונה כאמור במבוגרים בהם פעילות גופנית בעצימות גבוהה עלולה לגרום נזק בסחוס לעומת פעילות גופנית מתונה.

סיכום: השפעתה של עוצמת הפעילות הגופנית על הסחוס בברכיים משתנה עם ההתבגרות. גורמי סיכון ידועים לניוון הסחוס המפרקי כוללים השמנת יתר, פציעות ברך, פעולות הכרוכות בתדירות גבוהה של כיפוף ברכיים, ופעילות גופנית בנשיאת משקל בעצימות גבוהה. ניתן להקטין את הסיכון לאוסטיאוארטריטס בברכיים ע”י שמירת משקל גוף מאוזן והימנעות מפעילות גופנית המעמיסה על הברכיים בעצימות גבוהה. ענפי ספורט כהליכה, שחיה או אימון על מכשיר אליפטי, משפיעים טוב יותר על הסחוס בברכיים לעומת ענפי ספורט כריצה או טניס.

Gahunia HK. Pritzker K. Effect of exercise on articular cartilage. Orthop Clin N Am 43(2012)187-199