ג’ורנאל קלאב, מגזין 402: סקירה המתפרסת ב-BMJ מתמקדת בצורך בבדיקה שגרתית לגילוי אלימות אצל נשים הפונות לקבלת שירותי רפואיים.

הסטיגמה הקשורה באלימות בבית וחוסר הידע כיצד ולמי יש לפנות, מונעת מנשים רבות את קבלת העזרה. מאמר סקירה גדול בנושא החובה לברר באופן שגרתי האם האישה חשופה לאלימות העלתה בעיה של חוסר מספק של נתונים התומכים בבדיקת סקר לגילוי אלימות במשפחה. עם זאת, מוסכם כי על שירותי הבריאות לנסות ולגלות את הנפגעות ולהציע להם תמיכה.

הסקירה הצביעה על הצורך והחשיבות בחינוך אנשי הסגל הרפואי והכשרתם לדון בנושא, לגלות אם קיימת התעללות ומהן דרכי המענה הנכונות לאחר הגילוי. מחברי מאמר זה טוענים שיש מקום לשאול כל אישה באם קיימת התעללות מצד בן הזוג.

אלימות במשפחה כוללת התעללות נפשית, מינית, כלכלית ובודאי אלימות גופנית. הסוגים השונים של ההתעללות יכולים להופיע בנפרד או יחדיו. אך תמיד ההקשר הוא של שליטה הנכפת על-ידי בן זוג אחד, על השני. ומכיוון שלא תמיד מדובר באלימות גופנית מעדיפים המחברים את השם התעללות בבן זוג, ומכיוון שכך, ההתעללות יכולה להמשך גם לאחר פרידת בני הזוג.

התעללות בבן זוג קיימת בכל סוגי מערכות היחסים, כולל מערכות הומוסקסואליות והטרוסקסואליות. ואמנם 1 משבעה גברים בבריטניה דיווח על סוג כלשהו של אלימות מבן/בת הזוג הנוכחי או הקודם, אם כי תקריות אלו בד”כ פחות רציניות מאלו המדווחות על-ידי נשים, וסביר אף פחות שגבר יפצע, ירגיש מאוים או יפנה לקבלת טיפול רפואי בגלל אלימות בת זוג כלפיו.

עוצמת האלימות כלפי נשים הופכת את הבעיה למשמעותית יותר מאשר אלימות כלפי גברים. ברחבי העולם, מדווחים המחברים , שבין 10 עד 50 אחוזים מהנשים נפגעו גופנית או הותקפו על-ידי בן הזוג שלהם בזמן כלשהו בחייהן.

בבריטניה, כרבע מהנשים דיווחו שנפגעו או הותקפו על-ידי בן הזוג, ומדי שבוע נהרגות שתי נשים בבריטניה כתוצאה מאלימות בין בני זוג.

מאמר זה אם כן מתמקד בבדיקה שגרתית לגילוי אלימות אצל נשים הפונות לקבלת שירותי רפואיים.

ההשלכות של אלימות בין בני זוג על שירותי הבריאות גדולה בגלל הצורך לטפל בפגיעות ובגלל עליה בבעיות רפואיות בקרב הנפגעות כמו תסמונת המעי הרגיז, כאב גב וכאב ראש, כמו גם עליה בשיעור ההריונות המסתיימים בהפלה או בלידה במשקל לידה נמוך.

כמו כן נקשרות לאלימות במשפחה גם עליה בשיעור מחלות מין כולל HIV, עליה בשיעור הדיכאון, החרדה, ה-PTSD והניסיונות לפגיעה עצמית ואובדנות מצד נפגעות ההתעללות.

כמו כן, ילדים הגדלים במשפחות בהן יש אלימות בין בני הזוג סובלים מאלימות בעצמם בשיעור הגבוה ב-30-60% מאשר בשאר האוכלוסיה. ילדים אלה גם סובלים יותר מהפרעות שינה, קשיים בביה”ס, הפרעות בהתנהגות, גמגום, ניסיונות התאבדות ואלימות כלפי אחרים. ילדים הנחשפים לאלימות, לומדים לקבל התנהגות אלימה כדרך מקובלת לפתור עימותים וסביר יותר שבבגרותם יחזרו על מעשיהם של הוריהם.

מבחן סקר רגיל מוגדר כבדיקה או אוסף שאלות קבועות אשר אינן משתנות ממטופל למטופל. באשר לאיבחון של אלימות , מוצע לא לדבוק בשאלות קבועות, ולכן אין זו בדיקת סקר, אלא פשוט לבדוק סוגיה זו עם כל הנשים. אבל, לכל אישה יש למצוא את הדרך המתאימה לה, כדי לדון בנושא רגיש זה.

היתרונות בתחקור כל אישה לגבי התעללות היא כמובן בגילוי מקרים לא מדווחים, אך גם בשינוי העמדה לגבי התעללות כנושא שעליו אסור לדון. גם העובדה שהעלאת הנושא מקלה על האישה לפנות לקבלת עזרה בשלב מוקדם יותר חשובה ביותר.

שיעור המדווחות מיוזמתן, לרופא, על התעללות בן הזוג הוא נמוך מאוד. לכן על הרופא ליזום את הדיון בנושא בעצמו. באופן מעשי, תחקור כל אישה, היא הדרך היחידה להעלות את שיעור הגילוי של התעללות. התייחסותן של רוב הנשים לנושא היא טובה גם בקרב אלו אשר חוות אלימות, וגם בקרב אלו שאין אלימות במשפחתן. מעטות הן הנשים אשר מסתייגות משיחה עם הרופא בנושא.

המערכת הרפואית היא המקום הטוב ביותר לביצוע תחקור שגרתי לגבי אלימות מכיוון שזהו הגוף הציבורי אליו נחשפות הנשים בתדירות הגבוהה ביותר, בעיקר בגלל סיבות כמו קבלת אמצעי מניעה, בדיקות סקר גיניקולוגיות, מעקב הריון וטיפת חלב. יתר על כן, ידוע שנשים הסובלות מהתעללות צורכות שירותי בריאות בכמות גבוהה יותר מאחרות.

בבריטניה כ-90% מהאוכלוסיה מגיעה לפחות פעם אחת בחמש שנים אל הרופא הראשוני. עובדה זו מעמידה את הרופאים בעמדה ייחודית המאפשרת להם לזהות התעללות ולהציע תמיכה על-ידי מתן מידע או הפנייתן למרכזים לטיפול באלימות. נשים רבות מספרות, שקשה להן לגלות לבדן על ארגונים ציבוריים והתנדבותיים לנפגעות התעללות מבן הזוג.

אמנם, אין מספיק עדויות ליעילותן של תוכניות זיהוי אלימות על-ידי שירותי בריאות, אך במעט הקיימות מתגלה תועלת תוכניות אלו בשיפור איכות החיים, שיפור ביכולת לקבל עזרה מהקהילה וירידה בכמות האלימות כלפיהן.

מחקר אחר מראה שתוכנית התערבותית עזרה לנשים רבות אשר חוו אלימות מבן הזוג לסיים את מערכת היחסים ולעזוב את בן הזוג המתעלל.

עפ”י המחברים, יש לברר על אלימות בצורה לא שיפוטית, ולמסור מידע ברור על השירותים השונים העומדים לרשות הנפגעות. בעיקר רצוי להתייחס למרכזים המציעים ייעוץ או תמיכה ואף להגן על בטחונן.

ברור שלא ניתן לצפות שצוותי הרפואה ידעו לעשות כך ללא הדרכה מתאימה. הכללים העיקריים המומלצים הם:

לבצע בירור זה במקומות בהן הצוות ממילא שואל על היסטוריה רפואית ואחרת. כך למשל הציעה ועדה בריטית אשר בדקה את מקרי המוות בעקבות אלימות, שכל הנשים ישאלו לגבי התעללות בן זוג, במהלך מעקב ההריון שלהן על-ידי מילדת.

ברפואה הראשונית, מרפאות לבריאות האישה מבצעות לעיתים סקרים בקרב כל אוכלוסית המטופלות של המרפאה, וסקר זה יכלול גם שאלה לגבי אלימות בבית. אולם, אם מפאת חוסר זמן אין אפשרות לשאול את כל הנשים יש לשאול את אלו בהן מתגלים סימנים היכולים להצביע על אלימות או בעיות היכולות לנבוע מאלימות כמו למשל דיכאון.

כדי למנוע חשש מצד האישה יש להבטיח שדבריה נשמרים בסוד. הדרכת הצוות הרפואי באפשרויות העומדות לעזרה לנפגעות התעללות, גרמה להורדת החשש מצד הרופאים ש-“הנגיעה” בנושא תגרום לפתיחת “קן צרעות”.

מחסומים נוספים שעמדו בפני צוות רפואי אשר נפתרו על-ידי הדרכתו כללו: קשיים בשאילת השאלות הנכונות או בשיחה עם המטופלת ללא נוכחות בן זוגה וגם תיעוד הפגישה וההשלכות החוקיות ועוד מחסומים רבים אחרים.

המחברים מסכמים שצוותי הרפואה לא יכולים להמשיך להימנע מלקבל על עצמם את האחריות להתמודד עם בעיית האלימות. יתר על כן, על הצוות הרפואי להעלות את המודעות לבעיה על-ידי פרסום מידע במרפאות על זיהוי אלימות ועל ארגוני הסיוע השונים ועל-ידי עידוד לפתרון בעיות בדרכים לא אלימות בקרב מכורים לסמים ולאלכוהול.

Routinely asking women about domestic violence in health settings, Ann Taket, BMJ 2003;327:673-676