מתוצאות מחקר חדש, שהוצגו במהלך כנס מטעם ה-Congress of Neurological Surgeons, עולה כי בטיפול בחולים עם דימום תוך-גולגולתי לאחר חבלת ראש יש לשקול טיפול בנוגדי-טסיות, לאחר שחוקרים מצאו כי התחלת טיפול בשלב מוקדם מלווה בסיכון של פחות מ-1% לדימום חד, לצד הפחתת הסיכון לאירועים תרומבוטיים.

לפי ה-CDC, בחולים בגילאי 65 שנים ומעלה הסיכון הגבוה ביותר לאשפוזים ותמותה על-רקע חבלת ראש טראומטית, עם עליה בשיעור האשפוזים הללו בקרב בקשישים בהיקף של למעלה מ-50% משנת 2002. אוכלוסיה נוספת בסיכון כוללת חולים לאחר פציעות צרברווסקולאריות קהות.

החוקרים ערכו סקירה רטרוספקטיבית שכללה את כל החולים שאושפזו למרכז הרפואי בשל דימום תוך-גולגולתי על-רקע חבלה, שקיבלו טיפול בנוגדי-טסיות במהלך אשפוזם בין 2010-2012. הם לא כללו חולים עם דימום לא-טראומטי, דימום תת-עכבישי או טיפול נלווה בנוגדי-קרישה, למעט חולים שטופלו ב-LMWH למניעת פקקת ורידים עמוקים.

מדגם המחקר כלל 222 חולים, עם חציון גיל של 61 שנים. מבין אלו, 44% נטלו טיפול בנוגדי-טסיות או נוגדי-קרישה.

הפרוטוקול המקובל במרכז הרפואי בו עובדים החוקרים בחולים עם פציעות צרברווסקולאריות קהות כולל התחלת טיפול באספירין, במינון 325 מ”ג, 48 שעות לאחר טומוגרפיה ממוחשבת יציבה או 48 שעות לאחר ניתוח. בחולים בסיכון תרומבוטי גבוה ניתן להתחיל טיפול באספירין במינון נמוך (81 מ”ג) או מינון של 325 מ”ג 48 שעות לאחר ניתוח או סריקה יציבה. בחולים בסיכון נמוך לאירוע תרומבוטי מחדשים את הטיפול המונע שבועיים לאחר סריקת CT יציבה.

כאשר החוקרים בחנו את ההיארעות של סיבוכים הדמייתיים וקליניים, הם זיהו רק סיבוכים רדיוגרפיים החמרה של הדימום שלא דרשה ניתוח בחולה אחד שבעבר טופל בנוגדי-טסיות, וללא עדות לסיבוכים קליניים עקב טיפול בנוגדי-טסיות.

סיבוכים קליניים בינוניים  – דימום שדרש התערבות ניתוחית 7-14 ימים לאחר הפציעה תועדו בחולה אחד עם פציעה צרברווסקולארית קהה ובחולה אחד עם חבלת ראש שקיבל קודם לכן טיפול מונע. סיבוכים ארוכי טווח, שהוגדרו כסיבוכים שדרשו התערבות ניתוחית למעלה משבועיים לאחר הניתוח, תועדו בארבעה חולים, שלושה מהם נטלו טיפול קודם בנוגדי-טסיות.

החוקרים זיהו 21 מקרים של סיבוכים תרומבוטיים, כולל שבעה מקרים של אוטם שריר הלב וארבעה אירועים מוחיים. מבין אלו, 13 הוגדרו כמקרים שניתן היה למנוע, כלומר שהייתה התוויה לטיפול בנוגדי-טסיות, אך הטיפול הושהה לאחר החשש מהסיכון לדימום.

חשוב להדגיש כי שיעור האירועים התרומבוטיים היה גבוה משיעור הדימומים, וכי אירועים אלו נטו להופיע בשלב מוקדם לאחר הדימום המוחי. חציון הזמן מהפציעה עד לאירוע תרומבוטי עמד על שלושה ימים.

בחולי לב ובחולים בסיכון גבוה לאירועים מוחיים, מחקרים אקראיים ומבוקרים גדולים הוכיחו כי טיפול מונע בנוגדי-טסיות לאחר אוטם שריר הלב ואירוע מוחי הפחית את הסיכון לתמותה. בנוסף, בחולים עם תומכני מתכת ערומים, הגורם המנבא המשמעותי ביותר של תרומבוזיס הוא הפסקה מוקדמת של טיפול נוגד-טסיות, עם שיעורי תמותה של 20-45%.

מתוך הכנס השנתי מטעם ה-Congress of Neurological Surgeons

לידיעה במדסקייפ