ד’, אם ממרכז הארץ, הרתה הריון שלישי, לאחר שילדה שני ילדים בריאים. מהלך ההריון היה תקין, עד שבשבוע 22 להריון נמצאו בבדיקת סקירת מערכות מספר ליקויים אצל העובר שהעלו את חשדו של הרופא שהעובר אינו בריא: הוא זיהה שלעובר אין סרעפת, שאחד מחדרי המוח מורחב ושעצמות הירך קצרות. הבודק, רופא מומחה מהבכירים בבדיקות על קול של העובר, הפנה את היולדת לבית חולים לביצוע בדיקות מכוונות ובהן בדיקת על קול וגינלית מכוונת למוח, בירור כרומוזומלי ובדיקת אקו-לב, טרם מתקבלת החלטה על המשך ההריון.

היולדת צייתה להוראות, פנתה כבר למחרת היום לבית החולים מצויידת בהפנייתו של הרופא. בבית החולים ביצעו לד’ בדיקות רבות במהלך כל ההריון, אך לא אף אחת מאלה שהתבקשו על ידי הרופא המפנה. משום מה התמקדו בבית החולים בבקע הסרעפתי פעם אחר פעם, והודיעו לד’ ולבעלה כי אין להם מה לדאוג, שהבקע בסרעפת ניתן לטיפול בניתוח לאחר הלידה, ולא יותיר כל נזק אצל היילוד. לד’ ולבעלה לא נאמר דבר על כך שהבדיקות שדרש הרופא המפנה לא בוצעו ושלמעשה לא נשלל החשד לקיומו של מום במוחו של העובר.

ד’ ובעלה החליטו להמשיך את ההריון, על יסוד ההמלצה הברורה של הצוות בבית החולים, מבלי שהעלו על דעתם כי לא נעשה הבירור עליו המליץ הרופא המפנה. נ’ נולד ועבר ניתוח מיידי לתיקון הבקע בסרעפת שעבר בהצלחה מלאה.

ואולם, בבדיקת על קול שבוצעה לנ’ לאחר הלידה התגלה כי נ’ סובל ממום משמעותי במבנה המוח. בדיקה חוזרת אישרה זאת. למרות האבחנה החד משמעית של המום במוחו של נ’ דבר לא נאמר להוריו על כך, והם נשלחו לגורלם המר אשר היה ידוע מראש לצוות בבית החולים, מבלי שהם עצמם ידעו על כך דבר וחצי דבר!

גידולו של נ’ היה קשה ביותר, הוריו התייחסו אליו כילד רגיל והתקשו להבין את הבעיות מהן סובל. רק כעבור מספר שנים, כשהצטברו יותר מדי חשדות לגבי מצבו, הוחל בבירור רפואי אשר גילה את מה שהיה ידוע בבית החולים כבר מאז לידתו של נ’ כי לנ’ מום מוחי אשר גרם לו לפיגור שכלי משמעותי ולקשיים בכל מישורי החיים.

הסיפור הזה הוא סיפור אמיתי וכל פרטיו מדוייקים. אין ספק שהוא מקים עילת תביעת רשלנות רפואית: לו היה טורח הצוות הרפואי בבית החולים לקיים את הוראותיו המדוייקות של הרופא המפנה ניתן היה, בסבירות גבוהה, לאבחן את המום במוחו של העובר ולבצע הפסקת הריון, אשר היתה מונעת את לידתו של נ’ עם המום הקשה.

אך, מעבר לכך, עולה כאן שאלה של אתיקה רפואית: הצוות הרפואי ידע מיד לאחר הלידה, שלנ’ מום מוחי משמעותי, אך לא דיווח על כך להוריו ולמעשה שיחרר אותם לביתם בידיעה שבנם הוא תינוק בריא. לו היה נמסר המידע להורים מיד עם היוודעו לצוות הרפואי ייתכן שההורים היו מעלים בפני הצוות שאלות באשר להחמצת המום דבר שעשוי היה להוביל לתביעה משפטית כבר אז.

האם רופא מחוייב לגלות למטופל מידע רפואי מלא אודות מצבו הרפואי, גם כאשר יש במידע כדי להקים למטופל עילת תביעה כנגד הרופא?

כשלעצמי אני בדעה שהתשובה על שאלה זו בחיוב: חובה על צוות רפואי לספק למטופל מידע שלם ומלא על מצבו הרפואי בכל שלב ושלב, גם אם המידע עשוי להוביל לתביעת רשלנות רפואית נגדו, בעתיד. בעיני, מניעת מידע כזה מהמטופל מהווה בסיס לתביעה בעילה משפטית עצמאית נגד הרופא והיא חמורה גם במישור האתיקה הרפואית.

חשוב לציין שאין כוונתי לכך שהרופא מחוייב לשטוח בפני המטופל את המידע הרפואי הדרוש לו לצורך הגשת תביעה משפטית. אך הוא בהחלט מחוייב לספק את המידע הרלוונטי אודות מצבו של המטופל ולהשיב לשאלות שיישאלו בעניין זה מצד המטופל על מנת שתעמוד בפניו התמונה המלואה והעדכנית: הן באשר לטיפול הרפואי הרלוונטי והן על מנת לדעת, כזכות יסוד, מה מצבו ועתידו הרפואי.

ייתכן שראוי ורצוי כי רופא, במצב רגיש מעין זה, יבקש ייעוץ משפטי מהיר מבית החולים או קופת החולים בה עובד, על מנת לדעת כיצד לנהוג בכל סיטואציה ומהו היקף המידע שהוא מחוייב במסירתו למטופל. כאשר מדובר ברופא פרטי אני מניחה שייעוץ מעין זה יהיה זמין עבור הרופא דרך  חברת הביטוח המבטחת אותו בביטוח אחריות מקצועית.

עם זאת, אינני יכולה שלא לציין, על סמך ניסיוני האישי, כי כמעט ולא נתקלתי במקרים בהם קיבלו המטופל או משפחתו את המידע השלם הרלוונטי האמור, מקום בו היתה “תקלה” בטיפול הרפואי. קהל לקוחותי – החולים או בני משפחותיהם מגיעים אלי, לרוב, מבלי שהם יודעים לומר מה בדיוק בטיפול הרפואי היה “לא בסדר”, זאת משום שאיש לא טרח לעדכן אותם על כך כדבעי. לפעמים הם כלל לא יודעים מה בדיוק היה לא בסדר, לבד מכך שנגרם נזק משמעותי.

עוה”ד המקבל את המקרה לבחינה טרם הגשת תביעה, מטעם המטופל, נדרש לחקירה ודרישה אינטנסיבית על מנת לחשוף את פרטי הרשלנות. הדבר כלל איננו פשוט משום שהמהלך הרפואי הלקוי איננו גלוי ויש ללמוד אותו לאחר עיון במסמכים רפואיים רבים, דבר הכרוך במלאכה מאומצת ובלתי מבוטלת.

בתי המשפט עסקו במשך שנים רבות במקרים בהם מידע רפואי אבד, הושמד או הוסתר וקבעו, באמצעות דוקטרינות משפטיות כאלו ואחרות, סנקציות המקלות על תובע בהוכחת תביעת רשלנות רפואית במקרה של חסר במידע או ברישומים.

עם זאת, נדמה לי כי טרם ניתנה הדעת להתנהלות פוחזת מעין זו, בה צוות רפואי נוטל לעצמו את החירות למנוע מידע חיוני ממטופל, על מנת שהמטופל לא יעשה בו שימוש בתביעה עתידית.

* עורכת-דין אסי לביא צוקרמן, מומחית בתביעות רשלנות רפואית ונזקי גוף ומנהלת את פורום רשלנות רפואית באתר הפורומים המשפטיים.