אילו היינו מצלמים סרט המתעד יום בחייו של צוות רופאים בבית חולים, היינו חוזים משך פרק זמן קצר בדמויות העומדות ליד מיטת החולה, פרקי זמן ארוכים יותר של שיחות בין הרופאים במסדרון, ופרקי זמן ארוכים במיוחד של ישיבה מול מסכי המחשב תוך כדי הקלדה, עיון או שיחה עם עמיתים. אם נריץ את הסרט במהירות כפולה, הפרק מול מיטת החולה כמעט וייעלם, ואילו הזמן מול המחשב עדיין יבלוט.

 סצינה זו בעייתית ביותר. אין זמן ללמוד מהחולה, לתקשר עימו ולטפל בו. עיקר הזמן מוקדש למחשב. תיק החולה  – במחשב, תשובות המעבדה – במחשב, שיחות עם עמיתים בדוא”ל.

ולגבי אופי המגע: התקשורת עם החולה מבוצעת בעודו שוכב או במקרה הטוב יושב והרופאים עומדים סביבו. ומה לגבי המחשב? עימו הקומוניקציה בגובה העיניים, בסבלנות בישיבה, ברוגע.

חישבו על החולים, המרותקים למיטה או מנוטרלים ע”י צינורות שונים, לבושים בחלוק או פיג’מה מביכה, מביטים מעלה בחבורה מלהגת בביטויים בלתי מובנים. אלו הם אנו, הרופאים, המנסים אמנם לנצל את הזמן ביעילות מירבית, אך ממהרים לעבור לחדר הבא, אוחזים בידע, מחזיקים בכל הקלפים.

בידינו לשנות זאת. המחבר מציע להתחיל בטופוגרפיה: הבה נשב לצד מיטת החולה. השיחה בישיבה הופכת לפתע ממיני הרצאה או ממתן תשובות לקוניות, לדו שיח אמיתי. האמנם תקשורת כזו הייתה אפשרית רק בעבר ורק עם מתמחה או רופא זוטר היושב ליד מיטת החולה ואוחז בידו? האמנם היום אנו כל כך עסוקים במחלקות עמוסות, ובמטלות רבות המונעות את ההתייחסות המבוקשת לחולים? 

אין ספק שאנו קצרים בזמן, אבל הרווח מהקדשת דקה או דקותיים נוספות לטובת תקשורת בגובה העיניים עם החולה, משפר לאין ערוך את הטיפול בחולה.

אז היכן לשבת ולנהל שיחה בגובה העיניים עם החולה? יש המחשיבים ישיבה על מיטת החולה כפלישה לפרטיותו ובכלל אין לדעת על מה אתה יושב. הכסאות סביב מיטת החולה ספורים, תפוסים ע”י מבקרים ועמוסים בבגדים או חפצים שונים. המחבר פותר סוגיה זו ע”י כסא מתקפל אותו תולה על כתפו או על עגלת המחשב הנייד ועימו נודד מחדר לחדר. 

הכסא המתקפל קיבל משמעות נוספת. מי שזכה לשבת בכסא הוא זה שניהל את השיחה עם החולה. במחלקתו של המחבר, המתמחה הייתה אחראית על מתן זכות הישיבה ליד החולה וניהול השיחה עימו. כך לבשו הביקורים פנים אחרות, לפתע השיחה נינוחה יותר, הפנייה לחולה אישית והוא מרגיש חופשי יותר להשתתף בדיון.

לסיכום: אנו תמיד קצרים בזמן, מטעמי יעילות וחיסכון זמן, התקשורת נעשית טלפונית או בעזרת המחשב, השיחה עם החולה קצרה ביותר, מנוהלת כשאנו בגובה והם בשכיבה , קשה ללמוד ממנה או להתפתח מקצועית. האבסורד הוא שאנו יושבים מול המחשב בניחותא ואילו הגישה אל החולים, שהם הסיבה לשהותנו בבית החולים, היא לקצר ככל האפשר ולצאת מחדרם. אנו מסוגלים ליותר טוען המחבר ומציע: הבה נעביר את כל המחשבים שלנו לעמדות עמידה ונספק לכל המחלקות כיסאות ניידים. כך, בעלות מינימלית, נקצר את התכתובת במחשב, נשפר את התקשורת עם המטופל ואת חינוך המתמחים והסטודנטים.

ואם ישאלונו מדוע אנו סוחבים כסא, נזמין את השואל לשבת ונסביר בניחותא.

Wolpaw DR. N Engl J Med 2011; 365 2052-2053

הערות העורך: כשחנכתי את מרפאתי החדשה ובחנתי את חדרי, ביקשתי מהמתכנן שולחן פשוט אותו אציב בפינת החדר, אציב את כסאי מול כסאות המטופל ובני משפחתו והמחשב המפורסם יוצב על השולחן לצדי אך לא ביני לבין המטופל. המתכנן נותר פעור פה והמום. “מצטער” השיב לי, “אין לנו מספר קטלוגים של שולחנות כאלו! התכנון הסנטדרטי הוא שולחן בצורת האות “ר”, זו פינת העבודה שלך והחולה מעבר לשולחן מאחורי המחשב”. כך היה! הגיע שולחן בצורת האות “ר” אותו סובבתי כך שעדיין המטופל מולו ללא כל חיץ והמחשב הנכלם לצדי. כל מי שנכנס לחדרי במרפאה, היה זה מטופל או עמית התבלבל לרגע לצורך מה הסידור הזה? אכן, אט אט שכחנו שהמטופל הוא העיקר. שתקשורת ישירה כל כך חשובה לבניית יחסי אימון ואמפתיה. רוב תשומת הלב מוקדשת להקלדה, לתיעוד, העיניים על המסך והאצבעות עובדות במרץ אך לא במישוש, ניקוש, או מבחנים פיזיקליים, לא, בהקלדה.    

אז שאפ?ו למחבר שסוחב כסא מתקפל בביקורי הבוקר,