מבוא:

רשלנות רפואית היא נגזרת מעוולת הרשלנות הכללית הקבוע בדיני הנזיקין. התנאים הדרושים להוכחת רשלנות רפואית הם שלושה: הרופא המטפל פעל בצורה רשלנית, למטופל נגרם נזק, וקיים קשר סיבתי בין פעולתו הרשלנית של הרופא לבין הנזק שנגרם לחולה.

בישראל ובעולם חלה מגמת עליה בשנים האחרונות בהגשת תביעות רשלנות רפואית, וכידוע, היכן שישנו משפט, נקבעות גם הלכות משפטיות. על כן, כיום יותר מבעבר, על רופאים להתעדכן בפסיקות הנקבעות בבתי המשפט בנוגע לפרקטיקה רפואית, ולא בספרות הרפואית בלבד.

משפטיציה זו של עולם הרפואה, טומנת בחובה יתרונות וחסרונות ברורים. היתרון המובהק הוא הגנה על זכויות המטופל ומטופלים עתידיים. מאידך, החיסרון המובהק הוא פגיעה, במובנים מסוימים, בתפקוד המקצועי של הרופא והפניית משאבים רבים לסכסוכים משפטיים, רפואה מתגוננת ועוד.

רשלנות רפואית בחקיקה

חשד לרשלנות רפואית, על פי חוק זכויות החולה, התשנ”ו-1996 (להלן:”חוק הזכויות”), עלול להתעורר בשני מקרים:

טיפול רפואי נאות, הקבוע בחוק זכויות החולה, נבחן לפי מבחן הלכתי וזכה לשם “מבחן הרופא הסביר”. בישראל ובעולם קיימת פסיקה ענפה המסייעת בתחימת המושג “הרופא הסביר”, תוך עריכת איזון בין זכות החולה לקבלת טיפול רפואי הולם, ובין המגבלות הטכניות והאנושיות, של עריכת אבחנה רפואית ומתן טיפול רפואי, הנעשים כמובן, תוך הפעלת שיקול דעת רפואי.

א.      נמסר למטופל מידע רפואי מקיף, באורח סביר, אודות הטיפול המוצע.

ב.      נמסר למטופל מידע רפואי מקיף, באורח סביר, אודות מצבו הרפואי כפי שאובחן.

ג.       נמסר למטופל מידע רפואי מקיף, באורח סביר, אודות הסיכונים הטמונים בטיפול.

ד.      נמסר למטופל מידע אודות אלטרנטיבות לטיפול.

* למעט חריגים: למטופל נשקפת סכנה חמורה אך הוא מתנגד לטיפול, ועדת אתיקה קבעה כי מתן המידע למטופל יסכן את בריאותו הגופנית או הנפשית, מצבו הרפואי אינו מאפשר מתן הסכמה מדעת, למטופל קיים אפוטרופוס ואין אפשרות לקבל את הסכמתו במועד, מטופל בטיפול רפואי דחוף.

“גשר צר מאוד”: בין שיקול דעת רפואי מוטעה לבין רשלנות

תביעות הרשלנות הרפואית הרבות המוגשות בארץ ובעולם, אשר בעקבותיהן מתגבשות הלכות משפטיות לגבי סטנדרט טיפולי נאות, נושאות השפעות חיוביות אך גם שליליות רבות על עולם הרפואה.

עם עליה במגמת הגשת תביעות רשלנות רפואית, רופאים רבים נאלצים לעסוק יותר ויותר בשאלות מעולם המשפט, ופחות בשאלות מעולם הרפואה. החשש (הלגיטימי) של רופאים מתביעות רשלנות רפואית, מביאה לתוצאות כגון “רפואה מתגוננת”, קרי עריכת בדיקות גופניות מיותרות, בכדי שהדבר ישמש, במקרה של תביעת רשלנות רפואית בעתיד, כהוכחה לזהירות לכאורה שבה נקט הרופא בבריאותו של המטופל. עריכת בדיקות מיותרות גוזלת משאבים רבים, אך טמון בה גם סיכון שבעריכת הבדיקות עצמן.

אך חמורה מתופעת הרפואה המתגוננת, שהשפעתה בעיקר כלכלית, היא תופעה של חשש מהפעלת שיקול דעת רפואי. ישנם רופאים כיום, המפעילים שיקול דעת רפואי מתוך חשש כי יתכן ובבוא היום, שיקול דעת זה יעמוד למבחן בבית המשפט לאחר הגשת תביעת רשלנות רפואית.

הפעלת שיקול דעת רפואי נבחנת, ככל פעולה רפואית (לרבות אבחון המחלה, הענקת הטיפול הרפואי בפועל, מעקב רפואי לאחר הטיפול) על פי מבחן “הרופא הסביר”, לאחר הגשת תביעת רשלנות רפואית. אך היכן עובר הגבול שבין הפעלת שיקול דעת רפואי, שהתברר בדיעבד כמוטעה, לבין רשלנות רפואית? לצורך מענה על שאלה זו, יש לפנות לפסיקה.

כאמור, בתי המשפט, בהיותם עוסקים במשפט ולא ברפואה, נדרשים לחוות דעת רפואיות על מנת לקבוע קיומה של רשלנות רפואית. בחוות הדעת הרפואית, יתייחס המומחה להתייחס להיגיון הרפואי שעמד בבסיס שיקול הדעת בו פעל הרופא, שבגינו מוגשת תביעת רשלנות רפואית, ויבחן האם מדובר בטעות לגיטימית בהפעלת שיקול הדעת הרפואי, או האם מדובר ברשלנות רפואית. 

חוות הדעת רפואיות, על פי נסיבות המקרה, יתייחסו לאלו:

לאור הקריטריונים המחמירים שלפיהם בוחנים בתי המשפט את שיקול הדעת הרפואי שמפעילים רופאים, במסגרת תביעות רשלנות רפואית, אין זה מפליא, כי רופאים רבים מפעילים שיקול דעת מקצועי, תוך מחשבה על תביעת רשלנות רפואית שאולי תוגש בעקבות החלטתם, תביעה המסכנת את פרנסתם. לעיתים, החשש מתביעת רשלנות תעודד את הרופא לנהוג במשנה זהירות בהפעלת שיקול דעת רפואי, והדבר ישרת את החולה. מאידך, זהירות יתר גם היא תכונה שיש בה כדי לסכן את החולה.

לסיכום, רשלנות רפואית היא מבחן של סיבה ותוצאה. נבחנת השאלה, האם פעולתו של הרופא נעשתה תוך רשלנות וסיכון המטופל, והאם כתוצאה מהתרשלות זו נגרם למטופל נזק. בנוסף להפעלת שיקול דעת רפואי, על רופאים להתעדכן בפסיקה, הקובעת מהו סטנדרט טיפולי נאות, הנדרש על פי חוק זכויות החולה והמכונה בפסיקה “מבחן הרופא הסביר”. בעקבות ריבוי תביעות בגין רשלנות רפואית, קיימות בעולם הרפואה שתי מגמות- האחת, “רפואה מתגוננת”, קרי עריכת בדיקות גופניות שלא לצורך, והשנייה- החשש מהפעלת שיקול דעת רפואי, בידיעה כי יתכן ובבוא היום, שיקול דעת זה יעמוד למבחן בבתי המשפט. בתי המשפט נסמכים על חוות דעת רפואיות לצורך בחינת שיקול הדעת הרפואי, ובוחנים את הידע הרפואי שהיה ידוע בעת הטיפול, בדיקת המטופל על ידי הרופא כבסיס לשיקול הדעת, הסיבה לבחירת הרופא בטיפול אחד ולא באחר, בחינת הנורמה הטיפולית ובחינת ניסיונו המקצועי של הרופא. לבסוף, יש לזכור כי, נקיטה בזהירות יתר בהפעלת שיקול דעת רפואי, עשויה להיות חרב פיפיות כלפי החולה.