במאמר דעה ב”הארץ” טוענת המחברת, יו”ר עמותת נאמן (לטיפול בנפגעי שבץ מוחי) ששיקולי ועדת סל הבריאות צרים מידי בעת שהם שוקלים את העלות/תועלת של הכנסת תרופות וטיפולים חדשים.  הועדה לוקחת בחשבון רק את עלות הטיפול שמקורה הוא תקציב משרד הבריאות אך מתעלמת מהעלויות שניתן לחסוך בתקציבים של משרדים אחרים כמו רווחה, ביטוח לאומי וכד’. כדוגמא היא מביאה את הנתון שעלות הכנסת תרופות חדשות לטיפול בקרישת דם בחולי פירפור פרוזדורים בסך של כ-50 מיל’ ש”ח צפוייה להפחית בכ-1000 את אירועי השבץ בשנה. העלות השנתית לטיפול בנפגעי שבץ מוחי בשנה (ששיעור ניכר מהם סובלים כידוע מנכות) שלא דרך מערכת הבריאות (ביטוח לאומי, קצבות סעד, עלות מטפלים, אבדן כושר עבודה ועוד) מסתכמת ע”פ הכותבת ב-82 מיל’ ש”ח. לכאורה – לא צריכה להיות סיבה רציונלית למדינה שלא להכניס הטיפול בנוגדי הקרישה החדשים, אך בזווית ראייה צרה יותר של מערכת הבריאות בלבד, ספק אם הועדה תוכל לאשר, במסגרת תקציבה המוגבל, את העלות הזאת (שכן החיסכון אינו חוזר כאן למערכת הבריאות). רוזנצווייג קוראת לחברי הועדה (תוך זה שהיא קושרת זאת גם לגל המחאה החברתי ומסקנות ועדת טכטנברג) לאמץ גישה של ראייה רחבה.

למאמר

הערת עורך מדור מינהל רפואי, בעז גנזבורג:

על העובדה שנקודת המבט צרה מידי כבר נכתב רבות. למען האמת, לא לגמרי בטוח שבחישובים שנעשים כיום לצורך הגדרת התקציב הנדרש לתרופה/טכנולוגיה לסל מקזזים את העלויות הישירות שכן נחסכות במערכת הבריאות (בדוגמא של השבץ המוחי למשל מניעת אישפוזים חוזרים, שיקום שכן ממומן ע”י המערכת). במקרים רבים נוכחנו לדעת שהתקציב שהוגדר לתרופה/טכנולוגיה חדשה היה פשוט עלות התרופה החדשה פחות עלות התרופה הישנה שנמצאת עדיין בשימוש, וללא לקיחה בחשבון של העלויות הרפואיות האחרות שנחסכות בגלל יעילות גבוהה יותר של התרופה החדשה. אז קודם כל צריך לוודא שאת העלויות הרפואיות לוקחים בחשבון בצורה מלאה ונכונה.

באשר לעלויות העקיפות שאינן מתוקצבות ע”י מערכת הבריאות (במילים אחרות שאינן משולמות ע”י קופות החולים) , למען ההגינות צריך לאמר שבכל המקומות בהם פועלת ועדת סל בריאות במתכונת כזו או אחרת, גם מסתמכים בעת ביצוע החישובים וקבלת ההחלטות על העלות הישירה למערכת הבריאות. נראה שהסיבה היא בעיקר פרקטית בשל המגבלות והמורכבות של חישוב עלות מחלה לחברה ולציבור, כך שבעניין הזה ישראל אינה שונה מאנגליה, קנדה, אוסטרליה ומדינות מתקדמות אחרות.

מאידך, אפשר לאמר שההתייחסות לעלות החברתית ניתנת באמצעות השימוש במדד עלות/תועלת שבו קביעת התעדוף של הטכנולוגיות השונות לוקחת בחשבון לא רק את צד העלות אלא גם את התועלת למטופל. כלומר, אם יש טיפול חדש, שבהשוואה לטיפול הקיים משיג שיפור בתוחלת החיים ו/או באיכות חיי המטופלים – הפרמטר הזה נכנס למשוואה באמצעות השימוש במדד של תוספת העלות חלקי תוספת תוחלת חיים מתואמת איכות חיים (QALY). בשנים האחרונות הועדה מקבלת יותר ויותר אנליזות מסוג כזה שאמורות לסייע לועדת הסל בקביעת הדירוג והתעדוף.  מבחינת שקיפות ציבורית הנושא לדעתי עדיין לוקה בחסר שכן בעת פירסום הדיונים והכי חשוב בעת פירסום ההמלצות של הועדה אין עדיין כל התייחסות למדד חשוב זה. בעניין זה אפשר כן ללמוד מהאנגלים והאוסטרלים שמפרסמים באופן שיטתי את ערכי מדד העלות/תועלת במסגרת ההחלטות שמתקבלות שם לגבי אימוץ או דחייה של תרופה או טכנולוגיה לשימוש במסגרת השירות הציבורי.

וחייבים אולי להגיד עוד דבר אחד, בימים אלה שכולם חוגגים את חזרתו של גלעד שליט ו”המחיר הכבד” ששולם…במידה והייתה צריכה להכריע ועדה מקצועית שאמורה הייתה לשקול ולחשב  עלות/תועלת באופן “קר” ורציונלי –  יש לשער שההחלפה הזו לעולם לא הייתה מתבצעת. דרמות אנושיות של חולים שזקוקים לתרופה שעשוייה להציל או לפחות להאריך/לשפר איכות חייהם, אך אינה כלולה בסל ואין ביכולתם לממנה באופן פרטי, מתרחשות מידי יום למאות ואלפי חולים בישראל. כנראה שכל עוד שהדרמות הללו אנונימיות ואין להם פנים וגוף שמשודר ב”פריים טיים” – יש לנו כמערכת ומדינה את היכולת לעבוד ולקבל החלטות רציונליות. ברגע שזה נהייה אישי, ולחולה יש שם ופנים – קשה להמשיך להיות רציונלי…