גנטיקה

שיעור המחשבות האובדניות בקרב רופאים מנתחים בארצות הברית גבוה (מתוך Archives of Surgery)

מאת ד”ר בן פודה שקד

מסקר חדש אשר נערך בצורה אנונימית בקרב רופאים מנתחים בארצות הברית ותוצאותיו פורסמו בגיליון ינואר של ירחון Archives of Surgery עולה כי כ-1 מכל 16 מנתחים דיווחו על מחשבות אובדניות בשנה החולפת. עם זאת, החוקרים מציינים כי רק מעטים דיווחו כי פנו לאיש מקצוע מתחום בריאות הנפש בשל כך.

לדברי החוקרים, העובדה כי 6% מהמנתחים בארצות הברית חשבו על מעשה אובדני בשנה החולפת הינה מדאיגה מאוד. הם מדווחים כי בקרב מנתחים בגילאי 45 שנים ומעלה, ההימצאות של מחשבות אובדניות הייתה גבוהה פי 1.5 עד פי 3 בהשוואה לאוכלוסייה הכללית בארה”ב (p<0.02). הם טוענים כי ממצא זה הינו מרשים במיוחד מאחר והמנתחים הינם אנשים משכילים מאוד, כמעט תמיד מועסקים, ועל פי רוב (88%) נשואים, כולם גורמים הידועים כמפחיתים את הסיכון למעשה אובדני באוכלוסיה הכללית.

בחודש יוני 2008, קיבלו 24,922 חברי ה-American College of Surgeons את שאלון הסקר באמצעות הדואר. השאלון כלל שאלות ביחס למחשבות אובדניות ולשימוש בשירותי בריאות הנפש, כמו גם שאלון סקר מתוקף לדיכאון והערכה מקובלת לאיתור תחושות שחיקה ואיכות חיים.

מבין 7,905 המנתחים אשר השלימו את השאלון (שיעור היענות 31.7%), 501 (6.3%) דיווחו על מחשבות אובדניות בשנה שקדמה לכך.

החוקרים מוסיפים כי ההימצאות של מחשבות אובדניות בקרב מנתחים הייתה דומה לזו של האוכלוסיה הכללית עבור אלו בגילאי 25 עד 34 שנים  (7.3% לעומת 6.7%; p=0.85) ואלו בגילאי 35 עד 44 שנים (6.3% לעומת 6.8%; p=0.21).

עם זאת, השיעורים היו גבוהים משמעותית בקרב מנתחים בגילאי 45 עד 54 שנים  (7.6% לעומת 5.0%; p=0.008), 55 עד 64 שנים (6.9% לעומת 2.3%; p<0.001), ואלו בגילאי 65 שנים ומעלה (2.7% לעומת 1.2%; p=0.02).

לדברי החוקרים, על אף שאלו בגילאי 45 עד 54 באוכלוסיה הכללית הראו סיכון נמוך יותר למחשבות אובדניות בהשוואה לאלו הצעירים מהם, ההיפך הינו ככל הנראה הנכון בקרב רופאים מנתחים. בנוסף, נמצא כי נישואין והורות לילדים היו קשורים בסיכון נמוך יותר למחשבות אובדניות, בעוד שגירושין היו קשורים בסיכון מוגבר לכך. שיעור המחשבות האובדניות בקרב מנתחים לא נבדל בין המינים.

לצד גורמי הסיכון המקובלים למחשבות אובדניות, כגון דיכאון (OR, 7.0; p<0.001), מצאו החוקרים כי סיכונים מקצועיים, לרבות שחיקה בקרב מנתחים  (OR, 1.9; p<0.001) וביצועה של טעות רפואית רצינית בעת האחרונה (OR, 1.8; p<0.001) היו גורמי סיכון בלתי תלויים למחשבות אובדניות בקרב רופאים מנתחים.

בנוסף, נמצא כי מחשבות אובדניות היו קשורות בצורה חזקה גם עם דחק, דיכאון וכל שלושת המרכיבים של שחיקה: תשישות נפשית, דה-פרסונליזציה ותחושת הגשמה עצמית נמוכה. ממצא זה מדאיג לדברי החוקרים, מאחר ונמצא בעבר כי שחיקה בקרב רופאים מנתחים קשורה בסיכון מוגבר לביצוע טעויות רפואיות.

החוקרים מוסיפים כי מנתחים אשר דיווחו כי בעיניהם ביצעו טעות רפואית רצינית בשלושת החודשים שקדמו למועד הסקר הראו סיכון מוגבר פי 3 למחשבות אובדניות. 16.2% מהמנתחים אשר דיווחו על טעות שכזו חוו מחשבות אובדניות, בהשוואה ל-5.4% באלו שלא דיווחו על טעות שכזו. החוקרים טוענים כי ממצא זה מדגיש את ההשלכות האישיות של טעויות רפואיות על הרופאים.

מבין 501 המנתחים אשר ציינו מחשבות אובדניות בשנה שקדמה לסקר, רק 130 (26%) פנו לעזרה של פסיכולוג או פסיכיאטר, שיעור נמוך משמעותית בהשוואה לאלו שחווים מחשבות אובדניות באוכלוסייה הכללית (44%).

מנתחים עם מחשבות אובדניות נטו יותר לעשות שימוש בתרופות נוגדות דיכאון בשנה החולפת (21.8% לעומת 4.8%; p<0.001) ולרשום לעצמם תרופות אלו (15.7% לעומת 6.9%; p=0.006).

למעלה משליש מסך המנתחים ולמעלה מ-60% מאלו שחוו מחשבות אובדניות ציינו כי לא היו פונים לעזרה מאנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש בעקבות בעיות נפשיות מתוך חשש שמא הדבר ישפיע על רישיונם לעסוק ברפואה.

על אף שהמחקר הנוכחי היה מוגבל לכ-7,900 רופאים מנתחים אמריקאים, סבורים החוקרים כי רבים מממצאיו נכונים ביחס לכלל הרופאים בארה”ב. שחיקה הינה בעיה רצינית עבור כלל הרופאים בארה”ב, הם מסבירים, ושיעורי השחיקה בקרב מנתחים דומים לאלו שנצפו ברופאים מתחומי מומחיות אחרים.

במאמר מערכת אשר פורסם באותו גיליון והתייחס לדברים, טוענות שתי רופאות ממחלקה כירורגית בפקולטה לרפואה של אוניברסיטת פיצבורג בפנסילבניה, כי למרבה הצער ממצאי המחקר הנוכחי עומדים בקנה אחד עם ניסיונן האישי. לדבריהן, פעמים רבות מדי מתעלמים מנושא זה, ויש צורך במחקר נוסף ביחס למציאות העיסוק הכירורגי כיום.

הכותבות מוסיפות כי 92% מהמנתחים אשר השתתפו בסקר דיווחו כי לדחק הנלווה לעבודתם תורמים העובדה כי עובדים 40 שעות שבועיות ומעלה, כי שעות עבודתם אינן סדירות, וכי עליהם רובצת האחריות המלאה להחלטות מיידיות של חיים ומוות.

לבסוף, טוענות הכותבות כי מנתחים חיים בתרבות המעודדת כוח סבל והכחשה עצמית, ונוטה לפרש חוסר שלמות ככישלון. לדבריהן, יש צורך לזהות דחק ודיכאון בקרב העמיתים ולעודד קבלתם של אלו המבקשים לשפר את בריאותם הנפשית, וזאת עבור עצמם, בני משפחותיהם ומטופליהם.

Arch Surg. 2011;146:54-62

לידיעה במדסקייפ

0 תגובות

השאירו תגובה

רוצה להצטרף לדיון?
תרגישו חופשי לתרום!

כתיבת תגובה

מידע נוסף לעיונך

כתבות בנושאים דומים

הנך גולש/ת באתר כאורח/ת.

במידה והנך מנוי את/ה מוזמן/ת לבצע כניסה מזוהה וליהנות מגישה לכל התכנים המיועדים למנויים
להמשך גלישה כאורח סגור חלון זה