מאת ד”ר בן פודה שקד

משני מחקרים חדשים אשר הוצגו בכנס השנתי ה-23 של ה-European College of Neuropsychopharmacology (ECNP) ובהם ביקשו החוקרים לבחון את המאפיינים ומהלך המחלה של הפרעה ביפולרית מסוג 1 (Bipolar 1 disorder, BP1) בקרב ילדים, עולה כי קיים קשר משפחתי חזק ושיעור גבוה של הימשכות המחלה עם התבגרות הילד.

המחקר הראשון הינו מחקר פרוספקטיבי לונגיטודינלי בן ארבע שנים בו נכללו 105 ילדים ובני נוער (בגילאי שש עד 17 שנים) אשר עונים לקריטריונים האבחנתיים המלאים של BP1. כל הנבדקים הוערכו בצורה מקיפה באמצעות ראיונות אבחנתיים מובנים ובחינות נוירופסיכולוגיות בהם נבדקה ההיסטוריה הפסיכוסוציאלית, רמת ההשכלה וניסיונות טיפוליים בעברם. החוקרים עשו שימוש במערכי בדיקות נוירופסיכולוגיות על מנת להעריך תחומים של תפקוד קוגניטיבי, לרבות תפקודים גבוהים, לימוד וזיכרון. כל הנבדקים אשר ענו לקריטריונים המגדירים הפרעה ביפולרית מסוג 2 או להפרעה ביפולרית המסווגת כ-Not otherwise specified נפסלו מהשתתפות במחקר.

בנקודת ההערכה בתום ארבע שנות מעקב, בה נותרו 78 נבדקים, 57 מהם (73%) ענו לקריטריונים המלאים ל-BP1 על פי ה-DSM-IV. בנוסף, מדווחים החוקרים כי 6.4% הראו Subthreshold BP1, 5.1% הראו אבחנה מלאה או תת-סיפית של דיכאון מאג’ורי ו-9.0% היו אאותימיים אולם היו עדיין מטופלים עבור BP1. החוקרים מציינים כי רק 6.4% מהנבדקים בנקודת זמן זו היו אאותימיים ולא קיבלו עוד טיפול תרופתי ל-BP1 מאחר ולא הראו סימנים מתמשכים של המחלה.

החוקרים מסבירים כי בתום מעקב של ארבע שנים, מצאו כי מרבית בני הנוער הסובלים מהפרעה ביפולרית מסוג 1 ממשיכים לחוות הפרעה מתמשכת אל תוך השלב האמצעי והמאוחר של גיל ההתבגרות. רק 6% מהנבדקים היו אאותימיים לחלוטין וללא טיפול תרופתי להפרעה זו, הם מדגישים.

החוקרים מוסיפים כי אבחנות פסיכיאטריות מקבילות היו שכיחות הן בתחילת המעקב והן במהלכו בקרב ילדים, בין אם נמשכה מחלתם הבסיסית ובין אם לאו, אולם שיעורי הפרעות אלו נטו להיות גבוהות יותר לדבריהם כאשר נמשכה ההפרעה הביפולרית. כך למשל, הפרעת התנהגות הייתה קיימת בתחילת המעקב בקרב 60% מהילדים אשר הפרעתם נמשכה וב-40% מאלו שהפרעתם הבילפולרית לא נמשכה עם התבגרותם. בתום המעקב, שיעור זה עמד על כ-70% ו-50%, בהתאמה. בנוסף, כ-90% מהמקרים של הפרעה ביפולרית שנמשכה ומאלו של הפרעה שלא נמשכה נצפתה הפרעה מסוג Oppositional defiant disorder בתחילת המעקב ובמהלכו.

על אף שהפרעה ביפולרית במבוגרים ידועה כבעלת קשר משפחתי חזק, פחות ידוע לגבי מידת המעבר במשפחה בהפרעה זו באוכלוסיה הפדיאטרית. במחקר בשני ביקשו החוקרים לבחון את הקשר המשפחתי בקרב 157 ילדים הסובלים מהפרעה ביפולרית מסוג 1 ו-487 מבני משפחותיהם מדרגה ראשונה (הורים ואחאים) הסובלים מהפרעה זו, וכן בקרב 162 ילדים הסובלים מהפרעת קשב וריכוז (Attention-deficit hyperactivity disorder, ADHD) ולא BP1 ו-511 בני משפחותיהם מדרגה ראשונה הסובלים מהפרעה ביפולרית, ו-136 נבדקים בריאים כקבוצת ביקורת (ללא ADHD או BP1) ו-411 קרובים מדרגה ראשונה הסובלים מהפרעה ביפולרית.

החוקרים מצאו כי 18% מהילדים הסובלים מ-BP1 היו בעלי קרובי משפחה מדרגה ראשונה עם BP1, וזאת לעומת 6% מהילדים עם ADHD ו-6% מהילדים הבריאים. ההבדל בשיעורי הקשר המשפחתי בין הילדים עם BP1 ובין אלו עם ADHD או ללא הפרעה כלל היה מובהק סטטיסטית (p<0.01), הם מציינים.

בנוסף, ביקשו החוקרים במחקרם זה להדגים באיזו מידה תחלואה נלווית פסיכיאטרית קיימת בילדים עם BP1. הם מדווחים כי דיכאון מאג’ורי נצפה ב-83% מהילדים עם BP1, ב-37% מאלו עם ADHD וב-7% מאלו בקבוצת הביקורת; הפרעות חרדה מרובות נצפו ב-64%, 27% ו-4%, בהתאמה; הפרעה מסוג Oppositional defiant disorder נצפתה ב-90%, 54% ו-6%, בהתאמה; הפרעת התנהגות ב-51%, 15% ו-2%, בהתאמה; והפרעה של התמכרות לחומרים ב-12%, 3% ו-1%, בהתאמה. לדברי החוקרים, ההבדלים בין הילדים עם BP1 ובין אלו עם ADHD ביחס לכל אחת מהפרעות אלו הגיעו לכדי מובהקות סטטיסטית (p<0.05), וכך היה גם בין הילדים עם ADHD ובין אלו בקבוצת הביקורת (p<0.05) עבור כל ההפרעות למעט שימוש בחומרים.

החוקרים מוסיפים כי קרובי המשפחה של הילדים עם BP1 היו מצויים בסיכון מוגבר לרבות מהפרעות פסיכיאטריות נלוות אלו. לאחר תקנון למצב סוציואקונומי וגזע, נמצאו עליות מובהקות סטטיסטית בקרובי המשפחה של הילדים עם BP1 בהשוואה לקרובי המשפחה של אלו עם ADHD או של הילדים בקבוצת הביקורת ביחס לדיכאון מאג’ורי, הפרעות חרדה מרובות, הפרעות התמכרות לחומרים ו-Oppositional defiant disorder. לדבריהם, הפרעת התנהגות או הפרעת אישיות אנטיסוציאלית היו גבוהות משמעותית בקרובי המשפחה של הילדים הסובלים מ-BP1 בהשוואה לקרובי המשפחה של הילדים הבריאים, אולם לא של קרובי המשפחה של הילדים הסובלים מ-ADHD.

החוקרים מדגישים את החשיבות של זיהוי הפרעה ביפולרית מסוג 1 מיד עם הופעתה. לדבריהם, הבעיה הינה כי באם ילדים אלו אינם מאובחנים, לא יטופלו והמצב יחריף, כך שיהיה קשה מאוד בסופו של דבר לטפל בהם. הם מוסיפים כי המפתח לאבחנת המחלה בגיל הילדות הינה הרפרטואר של מצבי רוח אברנטיים. אחד החוקרים טוען כי הוא עצמו תמיד מופתע לשמוע שהפרעה זו עלולה להיות קשה לאבחון, שכן לדבריו ילדים אלו מתנהגים בצורה שלחלוטין אינה מתקבלת על הדעת- הם עשויים להיות אגיטטיביים מאוד ולהתנהג בצורה מסוכנת, נוטים להיות בעלי מצב מעורב ומחזורים מהירים (של מצבי רוח) ואולם פעמים רבות מקבלים אבחנות אחרות בשוגג.

מומחה בתחום אשר נתבקש להגיב לפרסום הדברים טוען כי ככל שההפרעה הביפולרית מתחילה מוקדם יותר, כך גדלים הסיכויים כי הינה גנטית. הוא מוסיף כי פעמים רבות לילדים יש הורים אשר סובלים אף הם מההפרעה. למעשה, מציין המומחה, בעוד שהמחלה המנטלית התורשתית ביותר הינה אוטיזם, הרי שהפרעה ביפולרית מצויה במקום השני. בניגוד לכך, ההפרעה כמעט לעולם אינה על בסיס גנטי כשהאבחנה נעשית בגיל מתקדם, כמו למשל 65 שנים, הוא טוען.

המומחה מוסיף כי הפרעה ביפולרית איננה חולפת לחלוטין בכל גיל שהוא, כי אם קיימת תמיד מידה שיירית של המחלה, שכן החולים ממשיכים לחוות תנודות במצב רוחם במידת מה ואאותימיה הינה נדירה ביותר.

מתוך הכנס השנתי ה-23 של ה-European College of Neuropsychopharmacology (ECNP) שנערך בחודש ספטמבר 2010 באמסטרדם.

לידיעה במדסקייפ