מאת ד”ר מיכל איזנשטט

מתוצאות מחקר שפורסם בגיליון אפריל של הירחון American Journal of Psychiatry, עולה כי בדיקות MRI (Magnetic resonance imaging) של שטח התלמוס בנוער עם ובלי ADHD (attention-deficit/hyperactivity disorder), הראו אובדן נפח ניכר באיזור הגרעינים הפולבינריים (pulvinar nuclei) דו”צ בקבוצת ה- ADHD.

יחד עם זאת נוער עם ADHD שנטל טיפול סטימולנטי בזמן הבדיקות הראה נפח פולבינרי דומה יותר לזה של נוער ללא ADHD, והנפחים נטו להיות גדולים יותר בהשוואה לנערים הבלתי מטופלים.

החוקרים מסבירים כי התלמוס הינו מבנה מפתח במסגרת ה- cortico-striata-thalamic-cortical pathways.  תפקוד שונה של ברשתות אלו נחשד בעבר כקשור להתפתחות תסמיני היפראקטיביות וירידה בריכוז שהם הסמנים העיקריים של ADHD.

במחקר הנוכחי נבדקו 46 מתבגרים שענו על הקריטריונים של ADHD כפי שפורסמו במהדורה הרביעית של ה- Diagnostic and Statistical Manual of Mental Disorders, וכן 59 מתבגרים בריאים.  כל הנבדקים היו בגילאי 8 18 שנים.  כל הנבדקים עברו בדיקות MRI ברזולוציה גבוהה על מנת להעריך את מורפולוגית התלמוס של כל אחד מהם.

לדברי החוקרים, מדובר במחקר ראשון הבודק באופן ספציפי את תצורת התלמוס בנוער עם ADHD.  בנוסף, נעשה שימוש בשיטת ניתוח חדשנית בשם surface morphometry, המאפשרת בדיקה מפורטת יותר של שטח התלמוס.

מתוצאות המחקר עולה כי נוער עם ADHD הדגים נפחים איזוריים קטנים יותר בהשוואה לקבוצת הביקורת, במשטחים הקדמיים, הלטרליים ובייחוד האחוריים של התלמוס.  איזורים אלו, מציינים החוקרים, קשורים בתהליכים רגשיים, למידה מוטורית והקצאת קשב אותם משתנים אשר לקויים בקרב נוער עם ADHD.

כמו כן, נמצא כי נוער עם ADHD אשר קיבל טיפול סטימולנטי בעת בדיקת ה- MRI (31 נערים) הראה נטייה (P = .053) לנפחים איזוריים גדולים יותר בהשוואה לנוער לא מטופל, במיקומים חופפים לאלו שנמצאו כלא תקינים בקרב קבוצת המחקר.

לאור ממצאים אלו, מסיקים החוקרים, כי יתכן וטיפול סטימולנטי משפיע על איזורים תלמיים מסוימים באופן שמאזן חסרים אפשריים הכרוכים ב- ADHD.

בנוסף, מציינים החוקרים כי היפראקטיביות חמורה יותר הייתה קשורה בנפחים איזוריים קטנים יותר בשטח הלטרלי של התלמוס, בעוד שהפרעה חמורה יותר בקשב הייתה קשורה בנפחים גדולים יותר בשטח המדיאלי של התלמוס.  ממצאים אלו תורמים, להנחה לפיה תסמיני ADHD שונים קשורים במעגלים תלמיים שונים.

החוקרים מאמינים כי ממצאיהם מקדמים את הבנתם את הבסיס הנוירוביולוגי של ADHD וכן מספקים כלים נוספים להמשיך ולבדוק את ההשפעות האפשריות של טיפולים פרמקולוגיים על תצורת התלמוס והמוח בכלל.

בין מגבלות המחקר, מציינים החוקרים כי המחקר לא אפשר קביעת כיוון הסיבתיות בקשרים בין נפחים איזוריים בתלמוס ובין ADHD או טיפול סטימולנטי.  כמו כן, הם מציינים חוסר דיוקים בגבולות התלמוס וסיכוי מוגבר לטעות מסוג I לאור מבחנים סטטיסטיים מרובים.

במאמר מערכת נלווה נכתב כי המחקר היה מעניין מאוד בעיקר היות והתלמוס הינו תחנת תשדורת מידע חשובה במוח, והוא מעביר מידע בין חלקים שונים של הקורטקס ומבנים נוספים.  הממצא לפיו הגרעין הפולבינרי הינו הפגיע ביותר בילדים עם ADHD נראה הגיוני היות ומבנה זה משלב פעולה עם ראייה.

כמו כן, נכתב כי ההנחה על פיה השפעות טיפול סטימולנטי עשויות להקל על אנומאליות מבניות צריכה להחקר בזהירות, כפי שנעשה במחקר הנוכחי, היות והסיבתיות אינה ברורה במקרה זה.

שאלות נוספות דורשות מענה, וביניהן האם אנומאליות תלמיות משקפות או גורמות לשינויים מבניים נוספים במסלולים נלווים דוגמת האיזורים הלימביים, הסטריאטליים והקורטיקליים וכיצד שינויים אלו עשויים להקשר לתפקוד קוגניטיבי או רגשי לקוי.

חדשנות המחקר הנוכחי ודומיו, מתבטאת בכך שהם אינם בודקים נפח של אונות שלמות בחולי ADHD ומחלות נפש אחרות בילדות, אלא מנסים לבחון איזורים ספציפיים אשר עשויים להיות מעורבים בהפרעות שונות.

Am J Psychiatry. 2010

Am J Psychiatry. 2010, editorial

לידיעה במדסקייפ