שני מחקרים חדשים, שפורסמו בכתב העת Journal of the American Heart Association; מדגישים את חשיבות ההתייחסות לתועלת של סטטינים במניעה שניונית של אירועים מוחיים, מעבר להשפעתם להפחתת רמות כולסטרול בדם. במחקר הראשון, הפסקת טיפול בסטטינים בתוך שישה חודשים מאירוע מוחי איסכמי לוותה בעליה של 42% בסיכון להישנות אירוע מוחי בשנה הראשונה. במחקר השני, פחות ממחצית מהחולים עם אירוע מוחי איסכמי שוחררו תחת טיפול בסטטינים מבתי חולים בארצות הברית באזור הקרוי “חגורת השבץ”.
במחקר הראשון, חוקרים מטיוואן אספו נתונים ממאגר Taiwan National Health Insurance Research Database לזיהוי 45,151 חולים לאחר אירוע מוחי איסכמי, שקיבלו מרשם לטיפול בסטטינים בעלי עצימות מתונה או גבוהה בתוך 90 ימים מהשחרור.
לאחר 3-6 חודשים, 18.5% מהחולים הפסיקו את הטיפול בסטטינים, 7% נטלו טיפול בסטטינים במינון מופחת והיתר נותרו תחת הטיפול המקורי בסטטינים. במהלך המעקב לאורך שנה אחת תועדו 2,120 אירועים מוחיים חוזרים.
מניתוח הנתונים עלה כי הפסקת טיפול בסטטינים לוותה בעליה של 42% בסיכון המתוקן להישנות אירוע מוחי איסכמי או המורגי בתוך שנה אחת (6.2% לעומת 4.4%, יחס סיכון של 1.42), אך סיכון יחסי גבוה יותר לתמותה מכל-סיבה (יחס סיכון של 1.37), כלל אירועים מג’וריים (יחס סיכון של 1.38) ואשפוז מכל-סיבה (יחס סיכון של 1.19). עם זאת, החוקרים לא זיהו קשר משמעותי עם דימום תוך-מוחי ואוטם לבבי.
טיפול מופחת בסטטינים לא לווה בסיכון מוגבר להישנות אירוע מוחי מכל-סוג, דימום תוך-מוחי, תמותה מכל-סיבה, אוטם לבבי, או אירועים מג’וריים מכל סוג.
במחקר השני, חוקרים מארצות הברית בחנו את התרופות בעת השחרור של 323 משתתפים ללא היסטוריה של פרפור פרוזדורים, שאושפזו בשל אירוע מוחי איסכמי בין 2003-2013 במחקר REGARDS. כל המשתתפים לא נטלו טיפול בסטטינים בעת האשפוז.
מבין המשתתפים במחקר, 48.7% מהשורדים קיבלו טיפול בסטטינים בעת השחרור מבית החולים. בקבוצת המטופלים תועדה שכיחות גבוהה יותר של דיסליפידמיה, בהשוואה לאלו שלא קיבלו את הטיפול התרופתי (92.1% לעומת 82.3%), כאשר הכשרת מתמחים זוהתה כגורם היחיד שהבחין בין בתי חולים בהם תועדה נטיה רבה יותר למתן הטיפול (53.7% לעומת 38.5%).
החוקרים זיהו נטיה לעליה בהיקף מרשמים לטיפול בסטטינים עם הזמן מ-23% בשנת 2004 ל-77.8% לשנת 2012. עליה זו עשויה לנבוע בחלקה מפרסום תוצאות מחקר SPARCL בשנת 2006, שכן העליה בהיקף הטיפול החלה בשנת 2007.
מניתוח התוצאות עלה כי בתת-קבוצה של משתתפים באזור “חגורת השבץ” (Stroke Belt) בגילאי 65 שנים ומעלה תועד סיכוי נמוך ב-47% לשחרור עם טיפול בסטטינים, בהשוואה לאלו מתחת לגיל 65 שנים (סיכון יחסי של 0.53). קשר זה לא תואר באלו שאינם תושבי אזור זה.
בגברים שהתגוררו באזור חגורת השבץ תועד סיכוי נמוך ב-31%, בהשוואה לנשים, לקבלת טיפול בסטטינים בעת השחרור מבית החולים; בקרב גברים שהתגוררו באזורים אחרים תועד סיכוי גבוה יותר לקבלת הטיפול בעת השחרור.
JAMA
e-Med Tools
קצר קולע וממוקד
e-Med סמינרים
אי-מד תחקירים
Medscape Tools
Journal Club
מרכזי מידע ושירות
Facebook
מידע למפרסם
מאגר תרופות
מאגר אנשי המקצוע
אינדקס שימושי
חדשות משה"ב
eMed HealthClub
מחקרים קליניים
השאירו תגובה
רוצה להצטרף לדיון?תרגישו חופשי לתרום!