לאישה העובדת בחברת הייטק הוצע קידום משמעותי בעבודה, תוך קבלת משכורת גבוהה יותר באופן משמעותי, אך זה ידרוש ממנה להיות חשופה לסיכון בריאותי שלא היה קיים עד עתה. כיצד עליה לנהוג במקרה זה?

אישה העובדת לפרנסתה כמזכירה בכירה במפעל הייטק בעיר שיקאגו – ארה”ב, פנתה אלינו בשאלה: בעת האחרונה הממונים עליה בחברה הציעו לה להתקדם למשרה בכירה יותר, עם משכורת גבוהה יותר באופן משמעותי. המשרה החדשה כרוכה בכך, שבמהלך יום העבודה יהיה עליה לעבור מבנין אחד למשנהו בתוך הקמפוס של המפעל. לאותה גברת יש רגישות גדולה לצינון ולמחלות הנלוות אליה, כדלקת ריאות וכדומה, ובעבר היא אף חלתה פעמים רבות במחלות אלו ונזקקה ליטול תרופות אנטיביוטיות במשך זמן רב, על כן היא נזהרת שלא להיחשף לקור שלא לצורך. מאחר שהחורף בעיר שיקאגו מאופיין בקור עז, היא מתלבטת אם ליטול את התפקיד הבכיר הנחשק, ובכך להסתכן בחולי לעיתים קרובות, או שתוותר עליו בכדי לגונן על בריאתה. בכדי שתוכל להחליט, היא שואלת מה דעת ההלכה בנושא זה.

השאלה העומדת בפנינו היא – עד כמה מחויב האדם לוותר על פרנסתו בכדי לשמור על בריאותו?

תשובה: התורה מצווה על כל אדם שישמור על בריאות גופו. כותב על כך הרמב”ם (הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק י”א הלכה ד’-ה’-ו’): “כל מכשול שיש בו סכנת נפשות, מצות עשה להסירו ולהישמר ממנו, ולהיזהר בדבר יפה יפה, שנאמר (דברים ד, ט) הישמר לך ושמור נפשך מאוד. הרבה דברים אסרו חכמים מפני שיש בהם סכנת נפשות, וכל העובר עליהן ואומר הריני מסכן בעצמי ומה לאחרים בכך, או איני מקפיד על כך, מכין אותו מכות מרדות. וכן אסור לאדם לעבור תחת קיר נטוי, או על גשר רעוע, או ליכנס לחורבה, וכן כל כיוצא באלו משאר הסכנות, אסור לעבור במקומן”. עולה מדבריו, שאין לאדם לעשות פעולה העלולה לגרום לעצמו סכנה.

אמנם כאשר הדבר נעשה לפרנסה, מצאנו שהקלו הפוסקים בכך, וכדלהלן:

בשו”ת נודע ביהודה (מהדורא תניינא חלק יו”ד סימן י’) ישנו דיון מעניין על צידת חיות ועופות, שהייתה ועודנה מקובלת כתחביב לאנשי מעמד ואצולה. הוא דן בזה, הן מהפן המוסרי והן מהפן ההלכתי.

בתחילה הוא כותב, שאין זה דרכו של יהודי לעסוק במקצוע זה שיש בו אכזריות לבעלי חיים, ועיקר העיסוק בו הוא בכדי להעביר את הזמן. אך בהמשך דבריו כתב: “ומי שהוא איש הצריך לזה, ופרנסתו מצידה, בזה לא שייך אכזריות, והרי שוחטים בהמות חיות ועופות וממיתים דגים לצורך האדם, ומה לי (מה ההבדל) טהורים (בהמות הכשרות לאכילה) שיאכל מבשרם, ומה לי טמאים שיפרנס עצמו מדמי עורותיהן? וכל בעלי החיים ניתנו לאדם לכל צרכיו! אבל מי שאין זה לצורך פרנסתו, ואין עיקר כוונתו כלל בשביל פרנסתו, הוא אכזריות”.

אחר כך מתייחס הנודע ביהודה למימד של סיכון החיים בצידת חיות רעות ביער. וכך הוא כותב: “ועכשיו אני אומר, אפילו איסור יש בזה, שהרי כל העוסקים בזה צריכים להיכנס ביערות ולהכניס עצמם בסכנות גדולות, במקום גדודי חיות, והתורה אמרה ונשמרתם מאוד לנפשותיכם… ואף גם בזה, מי שהוא עני ועושה לו למחייתו, לזה התורה התירה, כמו כל סוחרי ימים מעבר לים, שכל מה שהוא לצורך מחייתו ופרנסתו אין ברירה, והתורה אמרה “אליך הוא נושא את נפשו” (דברים כד, טו)… אבל מי שאין עיקר כוונתו למחייתו, ומתאוות לבו הוא הולך אל מקום גדודי חיות ומכניס עצמו בסכנה, הרי זה עובר על “ונשמרתם מאוד לנפשותיכם” (יהושע כג, יא). עד כאן דבריו.

לפי זה, אדם עני שאינו מתפרנס כלל, מותר לו לעבוד גם במקום שיש בו סיכון בריאותי, ואפילו סיכון חיים. אבל אדם שפרנסתו מצויה, אין לו לעבוד במקום שיש בו סכנה. ויש לדון בזה, עד כמה אחוזי סכנה מותר להסתכן באופן זה, וצריך עיון.

מעתה בנידון שאלתנו, מאחר שאותה אישה עובדת במקום בו אין סיכון לבריאותה והיא מתפרנסת מכך, והצעת העבודה החדשה עלולה לסכן את בריאותה, נראה שאין לקבל את התפקיד החדש. ואף שהסיכון ללקות בדלקת ריאות אינו ממשי ומיידי, מכל מקום יש לחוש שמא גם סיכון כזה נכלל במצות “ונשמרתם מאוד לנפשותיכם”.

הכותב – הרב יעקב וינר שליט”א, עומד בראש מוקד רפואה והלכה בארגון יד שרה, אשר נותן מענה בשאלות הלכתיות רפואיות.

ניתן לפנות במייל machonr@yadsarah.org.il ובטלפון 02-6444590, וכן בכתובת שדרות הרצל 124 ירושלים.