ממחקר חדש, שפורסם בגליון 27 בדצמבר של JAMA, עולה כי נשים עם אוסטיאופורוזיס, הממשיכות את הטיפול ב- Alendronate לאחר 5 שנות טיפול, שומרות על מדדי BMD גבוהים בירך ובעמ”ש ורמות נמוכות של ביומרקרים לרימודלינג של העצמות. בנוסף, בנשים עם אוסטיאופורוזיס, המפסיקות את הטיפול ב- Alendronate לאחר 5 שנות טיפול, זוהו מדדי BMD נמוכים יותר בירך ובעמ”ש, ועליה הדרגתית ברימודלינג של העצמות.

לדברי החוקרים, האחראים על מחקר Fracture Intervention Trial Long-term Extension (FLEX), משך הטיפול האופטימלי בנשים לאחר מנפאוזה, הסובלות מאוסטיאופורוזיס, אינו ידוע. זמן מחצית החיים של Alendronate דומה לזה של המינרלים של העצם, ועומד על כ-10.5 שנים. לכן, חלק מההשפעות של Alendronate על השלד וביספוספנטים אחרים, עשויות להימשר שנים לאחר הפסקת הטיפול.

ב-10 מרכזים בארה”ב לקחו חלק במחקר FIT (Fracture Intervention Trial), 1099 נשים לאחר מנפאוזה, שחולקו באקראי לטיפול ב- Alendronate, עם טיפול קודם של 5 שנים, בממוצע. הנשים חולקו לטיפול ב- Alendronate במינון 5 מ”ג ביום (n=329), או 10 מ”ג ביום (n=333), או פלסבו (n=437) למשך 5 שנים (1998-2003). המדד העיקרי שנבדק היה מדד BMD הכולל בירך. מדדים משניים כללו את ערכי BMD באתרים אחרים ומרקרים ביוכימיים של רימודלינג של העצמות.

בהשוואה לנשים שהמשיכו את הטיפול ב- Alendronate, מעבר לטיפול פלסבו למשך 5 שנים לווה בירידה במדדי BMD בירך (2.4%-,  95% CI = -2.9%  –  -1.8%,  p<0.001) ועמ”ש (-3.7%,  95% CI = -4.5% – -3.0%,  p<0.001). אולם, הרמות הממוצעות נותרו דומות או גבוהות מהרמות שלפני הטיפול, 10 שנים קודם לכן. בנשים שהפסיקו את הטיפול ב- Alendronate זוהתה עליה במרקרים של פירוק עצם , בהשוואה לאלו שהמשיכו את הטיפול ב- Alendronate 55.6% עבור Ctelopeptide של קולגן סוג 1, 59.5% עבור N-Propeptide של קולגן סוג 1, ו-28.1% עבור Alkaline Phosphatase ספציפי לעצמות. אולם, לאחר 5 שנים ללא טיפול, רמות המרקרים של העצם נותרו מעט נמוכות יותר, בהשוואה לרמות לפני הטיפול, 10 שנים קודם לכן.

לאחר 5 שנים, הסיכון המצטבר לשברים, שאינם שברי חוליות, היה דומה סטטיסטית בנשים שהמשיכו את הטיפול ואלו שהפסיקו את הטיפול ב- Alendronate. הסיכון לשברי חוליות, הניתנים לזיהוי קליני, היה נמוך יותר באופן משמעותי (5.3% עבור טיפול פלסבו, לעומת 2.4% עבור Alendronate,  RR=0.45,  95% CI = 0.24-0.85). עם זאת, לא נמצאה ירידה משמעותית בשברי חוליות מורפומטריים (11.3% עבור פלסבו, לעומת 9.8% עבור Alendronate, RR = 0.86,  95% CI = 0.60-1.22). במדגם קטן של 18 ביופסיות של העצם (Transilial), לא נמצוא הפרעות איכותיות, ובכל הדגימות היתה עדות לספיגת עצם.

בנשים שהפסיקו את הטיפול ב- Alendronate לאחר 5 שנים, נרשמה ירידה מתונה במדדי BMD ועליה הדרגתית במרקרים הביוכימיים, אך ללא סיכון מוגבר לשברים, פרט לשברי חוליות קליניים, בהשוואה לאלו שהמשיכו את הטיפול ב- Alendronate. מתוצאות אלו עולה כי בנשים רבות, הפסקת הטיפול ב- Alendronate למשך עד 5 שנים, אינה מעלה משמעותית את הסיכון לשברים. אולם, ייתכן ויש יתרון בהמשך הטיפול, מעבר ל-5 שנים, בנשים בסיכון גבוה מאוד לשברי חוליות קליניים.

מגבלות המחקר כוללות קשיים בהשוואה מדויקת של רמות המרקרים לפני FLEX, חוסר יכולת להכליל את התוצאות לתקופות טיפול קצרות יותר או תקופות ארוכות יותר ללא טיפול, עוצמה מוגבלת לזיהוי הבדלים קלים בשיעורי השברים, משתתפי מחקר FIT טופלו ב- Alendronate במינון 5 מ”ג ביום במהלך השנתיים הראשונות, ותוצאות של מינון של 10 מ”ג ביום למשך 10 שנים עשויות להיות שונות. כמו כן, ניתוח תתי קבוצות היה בעל עוצמה מוגבלת, ולא ניתן היה להכליל את התוצאות על נשים וגברים צעירים, או קשישים מאוד.

במאמר מערכת צויין כי ההנחיות כמעט ולא עוסקות כלל בשאלה מתי להפסיק את הטיפול בביספוספנטים.

החלטות בנוגע לטיפול נוסף צריכות לקחת בחשבון את הסיכון לנפילות, הסיכון האינדיבידואלי לשברים, תגובה לטיפולים קודמים, ותוחלת חיים צפויה. הממצאים ממחקר FIT ומחקרים דומים כי התחלת טיפול בביספוספנטים בנשים לאחר מנפאוזה עם אוסטיאופורוזיס, או שברים בטראומה נמוכה, מוריד משמעותית את הסיכון לשברי חוליות ושברים שאינם שברי חוליות, כאב ומוגבלות. כעת, בשילוב עם ממצאי FLEX, רופאים יכולים לספר לנשים המטופלות מתי הן קיבלו טיפול מספיק.

JAMA. 2006;296:2927-2938, 2968-2969.

לידיעה במדסקייפ