בשנים האחרונות חלה עליה משמעותית בתוחלת החיים, אחת הסיבות העיקריות היא ההתפתחות המדעית והטכנולוגית המאפשרת להאריך חיים. אולם, ההתקדמות הטכנולוגית והארכת תוחלת החיים הביאה גם לסוגיה חדשה בתחום האתיקה הרפואית, שאלת היחס לחולה הנוטה למות.
חשוב לזכור שהארכת החיים אינה תמיד פירושה הארכת החיים באיכות חיים טובה וסבירה, ולעיתים מדובר בהארכת סבל גופני ונפשי, ויש הרואים את הדברים מנקודת מבט של “טוב מותי מחיי”.
לצד זאת, לפי עקרונות האתיקה הרפואית המודרנית ועיקרון האנטומיה, כל אדם זכאי להחליט מה ייעשה בו ובגופו, אך זאת בתנאי שלמקבל ההחלטה כושר שיפוט תקין ואוטונומי, דבר שלעיתים קרובות אינו קיים בחולה הנוטה למות, שכן רובם קשישים ורבים חסרי יכולת שיפוט בשל שיטיו, דיכאון, השפעת תרופות או הכרה מעורפלת.
בתקופת עריכת המחקר (2003) לא היה בישראל חוק שהנחה את הרופאים כיצד לפעול ומהי ההתייחסות לתהליך קבלת ההחלטות לגבי החולה הנוטה למות. אולם, למרות זאת, הרופאים היו אלו שהחליטו אם לתת טיפול תומך, או לאו.
המחקר נועד לבחון באופן פרוספקטיבי את שיעור החולים באגף לרפואה פנימית, עבורם התקבלה החלטה לאי-מתן טיפול תומך חיים. החוקרים רצו לבדוק אם רופא בכיר היה שותף להחלטה, ואם הסבירו לבני המשפחה אודות מצב החולה וההחלטה שהתקבלה. בנוסף, החוקרים בחנו את המאפיינים הדמוגרפיים והקליניים של החולים המדוברים.
במחקר נכללו 1,039 חולים שאושפזו ישירות מחדר המיון במחלקה לרפואה פנימית בבית החולים שערי צדק בירושלים בחודשים מרץ 2001, דצמבר באותה שנה, וינואר 2002.
מהתוצאות עולה כי עבור 8.8 אחוז מהמשתתפים התקבלה החלטה לאי-מתן טיפול תומך חיים, כאשר השיעור הגבוה ביותר, של 23%, זוהה במחלקה לגריאטריה, ואילו במחלקה לקרדיולוגיה היה השיעור הנמוך ביותר, של פחות מ-1%. במרבית המקרים (74%), רופא בכיר היה שותף לקבלת ההחלטה, ב-29% המשפחה השתתפה בהחלטה.
מניתוח התוצאות עולה כי המשתנים המשמעותיים ביותר לקבלת החלטה על אי-מתן טיפול תומך חיים, היו שיטיו ומצב סיעודי של החולה, כמו גם גיל החולה, מצבו המשפחתי, סוג המחלה וחומרתה. מניתוח רב משתנים של התוצאות עלה כי רק המצב התיפקודי של החולה לפני אישפוזו, היה בעל משמעות סטטיסטית בתהליך קבלת ההחלטות.
לסיכום, ממצאי המחקר תמכו בהסדר חוקי, מקובל, אחיד ומחייב בכל הנוגע לטיפול בחולים בסוף חייהם. הם האמינו כי יש למצוא את האיזון בין המרכיבים הרפואיים, המוסריים, הדתיים והחברתיים. הנהלים המקובלים עשויים לסייע בקבלת החלטות בשאלות מוסריות שונות ביחס לחולה הנוטה למות.
הערת מערכת:
בשנת 2005 התקבל “חוק החולה הנוטה למות” שנועד להסדיר את הטיפול הרפואי בחולה הנוטה למות, תוך איזון בין ערך קדושת החיים, ובין ערך אוטונומית הרצון של האדם וחשיבות איכות החיים. לפי העיקרון היסודי בחוק, בקביעת הטיפול הרפואי בחולה הנוטה למות, מצבו הרפואי, רצונות, ומידת סבלו הם השיקולים הבלעדיים.
e-Med Tools
קצר קולע וממוקד
e-Med סמינרים
אי-מד תחקירים
Medscape Tools
Journal Club
מרכזי מידע ושירות
Facebook
מידע למפרסם
מאגר תרופות
מאגר אנשי המקצוע
אינדקס שימושי
חדשות משה"ב
eMed HealthClub
מחקרים קליניים
השאירו תגובה
רוצה להצטרף לדיון?תרגישו חופשי לתרום!