ממחקר חדש, שפורסם במהדורת ספטמבר של Cancer, עולה כי נשים החולות בסרטן שד, בעיקר נשים שמנות ונשים עם עודף משקל, נמצאות בסיכון נמוך יותר למות מסרטן השד אם הן ביצעו רמה גבוהה של פעילות גופנית לפני האבחנה.
רוב המחקרים האפידמיולוגים מדווחים על סיכון נמוך לפתח סרטן שד הקשור עם רמות גבוהות של פעילות גופנית, אך ידוע מעט בנוגע להשפעה של פעילות גופנית על הפרוגנוזה. מתקבל על הדעת, שפעילות גופנית יכולה להשפיע על הפרוגנוזה על ידי אותם מנגנונים המשפיעים על האטיולוגיה. המנגנונים כוללים ירידה בחשיפה במהלך החיים לאסטרוגן, תפקוד חיסוני משופר, שומן גוף נמוך יותר וירידה בתנגודת לאינסולין.
החוקרים בדקו אם פעילות גופנית המבוצעת לפני אבחון סרטן השד משפיעה על ההישרדות במחלה. במחקר השתתפו 1264 נשים בנות 20 עד 54, שאובחנו כחולות בסרטן שד בין השנים 1990-1992. החולות עברו ריאיון תוך מספר חודשים לאחר הדיאגנוזה בכדי לקבוע את התדירות הממוצעת של ביצוע פעילות גופנית בינונית ונמרצת בגילאים 13, 20 ובשנה שלפני הדיאגנוזה. במהלך 8-10 שנות מעקב, תמותה מכל הסיבות נקבעה על ידי שימוש באינדקס תמותה לאומי (290 מקרי מוות אירעו).
עבור האחוזון הכי גבוה של ביצוע פעילות גופנית בשנה, שקדמה לאבחנה, הייתה ירידה קלה ב-HR (hazards ratio) בהשוואה לאחוזון הכי נמוך (HR 0.78, רווח בר סמך 95% : 0.56-1.08). רמות גבוהות של פעילות גופנית נמצאו קשורות עם HR ירוד עבור נשים, שהיו עם עודף משקל או עבור נשים שמנות בזמן האבחנה (HR– 0.80, רווח בר סמך 95% : 0.49-0.99), אך לא עבור נשים במשקל אידיאלי או נשים מתחת למשקל האידיאלי.
ביצוע פעילות גופנית בגיל 13, 20 או ביצוע פעילות גופנית ממוצעת במהלך של 3 התקופות הנחקרות לא היה קשור ל-HR ירוד.
תוצאות המחקר מספקות עדות סוגסטיבית בנוגע ליתרון של פעילות גופנית המבוצעת שנה לפני אבחון סרטן שד על הישרדות, בעיקר בקרב נשים שמנות או נשים עם משקל עודף. התוצאות מעודדות, היות וזוהו מספר מועט של גורמים של סגנון החיים הניתנים לשינוי לטובת שינוי הפרוגנוזה. למרות ששיעורי ההישרדות מסרטן שד באופן כללי משתפרים בגלל שיפור של הטכניקות של גילוי מוקדם ושיטות טיפול טובות יותר, יש עניין בקרב נשים השורדות את המחלה לדעת מה הן יכולות לעשות כדי לשנות את מהלך המחלה.
מגבלות המחקר כוללות : חוסר במידע בנוגע לפעילויות ספציפיות או בנוגע לכמות הזמן, שבוזבזה בעיסוק בכל פעילות, כשלון לכלול עבודות בית או עבודות הקשורות לעיסוק התעסוקתי, רמות פעילות גופנית מוערכות אחרי הדיאגנוזה שלא בהכרח משקפות פעילות גופנית ממוצעת במהלך החיים הבוגרים, חוסר במידע בנוגע לשינויים ברמות הפעילות הגופנית לאחר הדיאגנוזה, חוסר יכולת לשלוט במאפיינים סוציו-אקונומיים נוספים, כגון פקטורים פסיכולוגיים, אפשרות של קיום ערפלנים הנובעים מקו-מורבידיות ו-14% של נשים, שהיו כשירות להשתתף במחקר אב של מקרה ביקורת, שבחרו לא להירשם.
לסיכום, מחקרים בעתיד צריכים לכלול הערכות יותר מקיפות ויסודיות של פעילות גופנית במהלך החיים, שיכללו מדדים של עוצמה, משך, תדירות והעיתוי של הפעילות הגופנית לפני ואחרי הדיאגנוזה, בכדי לעזור לקבוע את הקשר האמיתי בין פעילות גופנית ופרוגנוזה של סרטן שד. אם מחקר בעתיד יאשר שפעילות גופנית מורידה תמותה בקרב נשים עם סרטן שד, יש לאמץ תוכניות וגישות לקדם ולעודד ביצוע פעילות גופנית כזאת. מחקר קודם הראה כי תוכניות וגישות יכולות להעלות, בצורה מוצלחת, ביצוע של פעילות גופנית בקהילות נבחרות, כולל בקרב נשים השורדות סרטן שד.
e-Med Tools
קצר קולע וממוקד
e-Med סמינרים
אי-מד תחקירים
Medscape Tools
Journal Club
מרכזי מידע ושירות
Facebook
מידע למפרסם
מאגר תרופות
מאגר אנשי המקצוע
אינדקס שימושי
חדשות משה"ב
eMed HealthClub
מחקרים קליניים
השאירו תגובה
רוצה להצטרף לדיון?תרגישו חופשי לתרום!