משפחה

האם מחצית מהאמריקאים יכולים להתאים לקריטריוני DSM-IV עבור הפרעה נפשית במהלך חייהם ? (מתוך Archives of General Psychiatry)

ממחקר חדש, שפורסם במהדורת יוני של Archives of General Psychiatry, עולה כי לכמחצית מהאמריקאים תהיה מחלת נפשית כלשהיא במהלך חייהם, עם סימפטומים, שיתחילו לרוב בגיל ההתבגרות. ממחקר שני עולה כי בדרך כלל לא מתחילים טיפול, כשהחולה מופיע לראשונה.

מחקרים אלה מאשרים את ההבנה המתפתחת שלנו בנוגע לאופי של מחלות נפש במהלך החיים. יש הרבה מסרים חשובים מעבודה זו, אך המסר הכי חשוב הוא ההכרה, שהפרעות נפשיות הן הפרעות כרוניות של אנשים צעירים בארה”ב.

החוקרים השתמשו ב- NCS-R (National Comorbidity Survey Replication) בכדי להעריך שכיחות לאורך החיים והתפלגות של הופעת הפרעות בהתאם לגיל המתוארים ב- DSM-IV (Diagnostic and Statistical Manual of Mental Disorders, 4th Edition). בין פברואר 2001 ואפריל 2003, 9282 משתתפים יודעי אנגלית בני 18 ומעלה השתתפו בסקר הנערך פנים אל מול פנים תוך שימוש ב- WMH-CIDI (World Mental Health Survey version of the Composite International Diagnostic Interview).

המשתנים שנבדקו היו שכיחות הפרעות חרדה, הפרעות מצב רוח, הפרעות impulse-control, והפרעות substance use המתאימות לקריטריוני DSM-IV.

השכיחות במהלך החיים הייתה 46.4% עבור כל הפרעה שהיא, 28.8% עבור הפרעות חרדה, 20.8% עבור הפרעות מצב רוח, 24.8% עבור הפרעות impulse-control ו-14.6% עבור הפרעות substance use. גיל החציון של הופעה היה הרבה יותר קצר עבור הפרעות חרדה או הפרעות impulse-control (11 שנה) מאשר הפרעות substance use (20 שנה) והפרעות מצב רוח (30 שנה).

מכל המקרים, חצי התחילו בגיל 14 שנה ושלושת רבעי התחילו בגיל 24 שנה. בהשוואה למחקרי קוהורט מוקדמים, למחקרי קוהורט לאחרונה יש שכיחות גבוהה יותר לאורך כל החיים. הבדלים בין הקוהורטים יציבים במהלך החיים ומשתנים בין תתי קבוצות סוציודמוגרפיות.

בערך חצי מהאמריקאים יתאימו מתי שהוא בחייהם להפרעה עם קריטריוני DSM-IV עם מהלך ראשון בדרך כלל בגיל ילדות או בגיל ההתבגרות. ההתערבות הנועדה למניעה או טיפול מוקדם צריכים להתמקד בצעירים.

הטיות אפשריות במחקר הן תת הערכה של השכיחות והערכת הסיכון, יתכן שאנשים עם היסטוריה של הפרעה נפשית פחות ישתתפו בסקר זה לעומת אחרים, ייתכן והשכיחות לאורך החיים נמצאת בדיווח מופחת היות ויש הטיה של דיווח על התנהגויות מביכות, הערכת הסיכון במהלך החיים התבססה על הנחה של סיכון קבוע של הופעת ההפרעה לראשונה, בהינתן שנה ספציפית בחיים בקרב אנשים שהיו שונים בגיל בעת הריאיון והאפשרות שציון הגיל בו הופיעה ההפרעה לראשונה אינו נכון.

במחקר השני החוקרים בחנו את מהירות יצירת הקשר הראשוני עם מספקי טיפול הקורה לאחר הופעה ראשונה של הפרעה נפשית.

התבנית הייתה, שכמה שיותר מוקדם שההפרעה מופיעה בחיים, כך החולה מחפש עזרה יותר לאט ואז המחלה יותר מתמדת. זה מצער, שאלה שהכי זקוקים לעזרה, הכי פחות מקבלים אותה.

תוך שימוש ב-NCS-R החוקרים קבעו את הגיל, שבו פנו החולים לראשונה לקבלת טיפול מקצועי עבור כל הפרעת DSM-IV/WMH-CIDI, שהוערכה בסקר ואז השוו אותו עם הגיל, שבו הופיעה ההפרעה בכדי ללמוד את משך הדיחוי הטיפוסי.

החוקרים סיכמו, שרוב האנשים עם הפרעות בסופו של דבר יצרו קשר לקבלת טיפול, אך זה יותר נפוץ בקבוצה של הפרעות מצב רוח (88.1% – 94.2%) מאשר הפרעות חרדה (27.3% – 95.3%), מאשר הפרעות impulse-control (33.9% – 51.8%) או מאשר הפרעות substance (52.7% – 76.9%).

הדיחוי לפני הפניה לקבלת טיפול נע בין 6-8 שנים הפרעות מצב רוח ובין 9-23 שנה בהפרעות חרדה. עבור אלה, שבסופו של דבר פונים לקבל טיפול רפואי, כשלון ליצור קשר טיפול ראשוני ודיחוי, קשורים עם גיל מוקדם של הופעת ההפרעה, עם השתתפות בקוהורט יותר ישן ועם מאפיינים סוציו-דמוגרפיים שונים (גבר, נשוי, ללא השכלה, מיעוט אתני).

כשלון ליצור קשר טיפולי ראשוני הוא אספקט של צורך שלא מולא כהלכה לטיפול רפואי נפשי בארה”ב. התערבויות, שיעשו על מנת להאיץ את הקשר הטיפולי הראשוני, יורידו את העוול והסיכונים של הפרעות נפשיות שלא מטופלות.

מגבלות המחקר כללו : אפשרות של בעיה להיזכר בכל האירועים בכל החיים, דיווח לא נכון על זמנים, חוסר מידע לגבי אם הטיפול נלקח או על האופי והעוצמה של טיפולים אלה, כשלון להבחין בין יצירת קשר בסקטורים רפואיים או בסקטורים לא רפואיים, פרדיקטורים של כשלון ודיחוי ביצירת קשר ראשוני הוגבלו לאלה שיכלו להיות מתוארכים רטרוספקטיבית וחוסר יכולת לקבוע איך תבניות ופרדיקטורים של כשלון ודיחוי השתנו על פני העשור האחרון.

במאמר מערכת נלווה, רופאים מ- National Institutes of Health דנו בהגבלות של הסקר, ובפוטנציאל של חקירת האפקט של תתי קבוצות, גנטיקה, מניעה והתערבות מוקדמת.

הדיאגנוזה בלבלה את הפסיכיאטריה במאה הקודמת, כשגישת DSM הכניסה מהימנות אבחונית אך לא תוקף. על ידי הגדרת קלסטרים באופן אמפירי, של סימפטומים, שנמצאו בדגימות המבוססות על האוכלוסיה, מחקרים כמו NCS-R יכולים להצביע על הדרך לדרכי אבחון יותר בעלות תוקף. לבטח הם חושפים, שאלה שאנחנו מספקים להם דיאגנוזה בסביבה קריטית, מייצגים פרקציה קטנה מתוך כל אלה עם הפרעות נפשיות, והם מזכירים לנו, שפסיכיאטריה מתמודדת עם אתגרי הרפואה הציבורית הגדולים ביותר של הרפואה בימינו.

Arch Gen Psychiatry. 2005;62:593-602, 603-613

לידיעה במדסקייפ

0 תגובות

השאירו תגובה

רוצה להצטרף לדיון?
תרגישו חופשי לתרום!

כתיבת תגובה

מידע נוסף לעיונך

כתבות בנושאים דומים

    הנך גולש/ת באתר כאורח/ת.

    במידה והנך מנוי את/ה מוזמן/ת לבצע כניסה מזוהה וליהנות מגישה לכל התכנים המיועדים למנויים
    להמשך גלישה כאורח סגור חלון זה