רופאים מתאבדים – jc 444

כותבת המאמר, בתחילת דבריה, מספרת שבהיותה רופאה צעירה  עשתה השתלמות באונקולוגיה. יום אחד היא התבשרה שהרופא אתו היא ערכה ביקור בוקר במחלקה, הלך הביתה והתאבד. מאוחר יותר נודע לה כי הוא סבל מדיכאון. באותה שנה עוד שלושה רופאים בסביבתה של הרופאה שמו קץ לחייהם. כתוצאה מאסונות אלה הוקמה תכנית בבית החולים שלה, כדי לעזור לרופאים ולצוות הסיעודי להתגבר על המתחים הקשורים לטיפול בחולים כרוניים והסובלים ממחלות חשוכות מרפא. מעניין לציין כי על אף  הניסיונות למנוע אסונות כאלה אצל רופאים בעתיד באותו בית החולים, מעשיהם של אותם הרופאים ששלחו יד בנפשם  לא הוזכרו יותר ולא נעשה מאמץ כדי לנתח את מצבם הנפשי  וכדי לברר האם אי אפשר היה לגלות סימנים מבשרים ולהושיט עזרה.

הלקח, אומרת מחברת המאמר, הוא שאם שתפקידו של הרופא להציל חיים הרי זה כולל גם חייו של הרופא עצמו. כנראה אין אנחנו קשובים מספיק למצב הנפשי של העמיתים שלנו.

אי לכך מחברת המאמר מסכמת מספר תצפיות חשובות מהספרות בנוגע להתאבדות בקרב רופאים:

ידוע מזמן כי אחוז הרופאים המתאבדים גבוה מבאכלוסייה הכללית. וזאת על אף העובדה שמבחינה כלכלית מצבם של הרופאים מעל הממוצע. ההגיון אומר כי רופא יהיה ער למצבו הנפשי הוא, ויבקש עזרה כאשר זקוק לה. אך לא כן הדבר. הנגע מתחיל כבר בבית הספר לרפואה, כי איבוד לדעת אצל סטודנטים לרפואה גבוה מבאוכלוסייה הכללית באותו גיל. בדרך כלל יותר זכרים מתאבדים  מנקבות. אך אצל סטודנטים לרפואה, מספר הסטודניות המתאבדות שווה למספר הסטודנטים.

תופעה זו נמשכת גם עם סיום הלימודים ולאורך החיים  המקצועיים כפי שמראה הסטטיסטיקה הבאה:

סיכום של 25 סקרים בנידון מראה, כי שיעור הרופאים המתאבדים גבוה יותר ב- 40%  ואחוז הרופאות המתאבדות גבוה ב- 130% , מבמקצועות אחרים.

מחברת המאמר מציעה מספר הסברים אך לא תמיד מביאה הוכחות המאששות את חשדותיה:

ראשית, יתכן כי דיכאון שכיח יותר אצל רופאות ורופאים מבמקצועות אחרים, ובמיוחד אצל רופאות .

אחוז הרופאים הסובלים ממחלה  פסיכיאטרית  גבוה  בהשוואה לאוכלוסייה הכללית.

מקובל שחמישים אחוז מהמתאבדים, חולים במחלה פסיכיאטרית, בעיקר דיכאון. לכן האחוז הגבוה יותר של מחלות פסיכיאטריות אצל רופאים ורופאות, יגרור  אחריו מספר גבוה יותר של התאבדויות. קיים גם מ?תא?ם בין שימוש בסמים לבין התאבדויות. ידוע הוא כי שימוש בסמים נפוץ יחסית הוא אצל מרדימים אצל פסיכיאטרים ואצל רופאים העוסקים ברפואה דחופה. סטטיסטיקות אחרות מצביעות על כך כי שימוש באלכוהול פוגע במידה רבה בנשים רופאות; וגם אלכוהוליזם הוא אחד הגורמים  להתאבדות.

בין המתאבדים 25%  מבצעים את פעולת הייאוש שלהם בעת שהם תחת השפעת האלכוהול.  אם כן סמים ואלכוהול גורמי סיכון להתאבדות.

חיי רופא שונים מחיי אנשי מקצועות אחרים. עומס העבודה שלהם מונע מהם חיי חברה המקובלים באוכלוסייה הכללית. עובדה זו מובילה חלק מהם לחיי בדידות. לכן, כאשר נוצר דיכאון אצל רופא, עצמת הדיכאון עלולה להיות חמורה יותר. 

רווקות היא גורם סיכון להתאבדויות וידוע הוא שאחוז יחסית גבוה של רופאות הן רווקות. וכאשר רופאות הן נשואות ובעלות משפחה הרי רובץ עליהם עומס כפול, טיפול בילדיהם הם והעבודה המקצועית. בל נשכח כי רופאות רבות משתתפות בתורנויות וכוננויות, מה שאין כן ברוב המקצועות האחרים.

רופאות אינן מחוסנות מהטרדה מינית. חמישים אחוזים מרופאות דיווחו כי סבלו מתופעה זו לפחות פעם אחת. והקשר בין הטרדה מינית לבין דיכאון והתאבדות ידוע ומוכח. ויש גם הטרדה הקשורה להבדלי מין אך אינה הטרדה מינית. לדוגמא, רופאה בוחרת להיות רופאה מנתחת. במקצוע זה עוסקים בעיקר גברים, וכאשר אישה חודרת לתחום גברי זה היא עלולה לסבול מהטרדה. האנגלים קוראים למצב זה   sex based harassment   כלומר הטרדה על ידי המין השני, להבדיל מ sexual harassment  בה להטרדה עצמה, תוכן הקשור למין.

המחברת מסכמת כי הבעיה ידועה אך אין עדיין מנגנון לגילוי מוקדם של רופאים הנמצאים במצוקה נפשית. בינתיים אנחנו עצמנו חייבים להיות רגישים למצב רוחם של עמיתנו ולדאוג  לכך שיקבלו טיפול בעת הצורך.

הערת העורך, פרופ’ פריאר: סיימתי רפואה לפני כיובל שנים באנגליה. באותן השנים לא היה שנת סטג’ כפי שקיימת היום. לא היתה שנה בה יכולת להיות שוליה כביכול, וכל מה שעשית, רופא בית נמצא על ידך לכל צרה שלא תבוא.  גמרת רפואה אבל לא היית מיומן בכל הפעולות הדרושות מרופא צעיר העובד בבית חולים. נכון, לקחתי דם מספר פעמים בהיותי סטודנט, אך לא בצעתי ניקור לומבלי , ולא הכנסתי עירוי נוזלים לתוך הוריד, לא למבוגר ובוודאי לא לילד.

המשרה הראשונה שלי הייתה כרופא בית במחלקה הכירורגית בבית חולים לילדים. חדר המגורים שלי כי באנגליה מקובל היה לגור במקום, ולהיות בתורנות כל הזמן, מלבד חצי יום בשבוע- היה מרווח וחדר האמבטיה עצום. ביומי הראשון בעבודה התמוגגתי במחשבה שכל בוקר אוכל ליהנות מאמבטיה חמה.

למחרת בואי התחלתי לעבוד. בשעה 11 בבוקר הביאו את המקרה הראשון. ילד שישב על מכונה לאיסוף תפוחי אדמה. נהג הטרקטור לא שם לב והחל לנוע. השיניים של המכונה ריסקו את זרועו של הילד. “שים עירוי פלזמה” צעק עלי האורתופד. למדתי רפואה אך אף אחד לא לימד אותי להכניס עירוי. לא מפליא כי כאשר מנהל המחלקה הכניס את העירוי במקומי, הרגשתי השפלה נוראה.

מצבי הורע. באותן השנים כדי להכניס עירוי נוזלים לתינוק הייתה צריך לבצע cut-down  כלומר לחתוך את העור של התינוק בדרך כלל ליד הקרסול, ולחפש את הוריד.

שיטה קשה ולא תמיד מוכתרת בהצלחה. האחיות הסבירו לי איך לבצע זאת, ובחלקן גם ידעו לעשות את הפעולה בעצמן. יש לזכור כ בימי מלחמת העולם השנייה גם רופא בית לא תמיד היה בנמצא והאחיות נאלצו להכניס את העירוי בעצמן. במשך הזמן למדתי את כל הפעולות הדרושות, והביטחון העצמי חזר בהדרגה.

שלוש פעמים בשבוע נדרשתי לתת הרדמה כללית. וכל פעם הוזמנו 12 ילדים לשם  כריתת שקדים ופוליפים, כמובן אצל רובם הניתוח היה מיותר לגמרי. שיטת ההרדמה לכאורה פשוטה. חתיכת גזה בתוך מסגרת. קודם  טיפטפתי אתיל כלוריד, חומר הרדמה מאד נעים ומרדים תוך שניה.  לאחר מכן המשכתי באתר [: ether]  פחות נעים אך החולה כבר לא הרגיש.  גם בתור מרדים החולים שלי יצאו ללא פגע.

בתום תקופת המשרה הלכתי להיפרד מהרופא המרדים הראשי.  הוא מעולם לא השתתף בהרדמות שלי.

“היה לך מזל שאף ילד לא מת על השולחן בעת ההרדמה”.

“מדוע שימות” ? שאלתי בתומי.

“הרי אתיל כלוריד, חומר מסוכן. יכול לגרום לדום לב.” הוא ענה במצח נחושה.

הייתי המום. באותם הימים שיטת  האינטובציה הייתה בחיתוליה. ובוודאי לי לא היה הציוד ולא המיומנות. גם לא היה ציוד החייאה אחר. אם ילד היה חס וחלילה אכן  “מת לי” על השולחן,   אני חושב לעצמי במשך השנים שעברו, איך הייתי יכול אני להמשיך לחיות ?


Taking their own lives- The high rate of physician suicide, Schernhammer E., N Engl J Med 2005;352:2473-6

0 תגובות

השאירו תגובה

רוצה להצטרף לדיון?
תרגישו חופשי לתרום!

כתיבת תגובה

מידע נוסף לעיונך

כתבות בנושאים דומים

    הנך גולש/ת באתר כאורח/ת.

    במידה והנך מנוי את/ה מוזמן/ת לבצע כניסה מזוהה וליהנות מגישה לכל התכנים המיועדים למנויים
    להמשך גלישה כאורח סגור חלון זה