העשור האחרון התאפיין בעליה דרמטית בשיעור ההריונות בגיל מבוגר, קרי בקרב נשים בנות 35 שנה ויותר. שיעור ההריונות בקבוצת הגיל 35 עד 39 עלה ב- 36% בעשור בין 1991 לבין 2001, בעוד ששיעור ההריונות בקבוצת הגיל 40 עד 44 עלה עוד יותר בפרק זמן זה, ב- 70%.

נתונים אלו מבוססים על מאגרי מידע בארצות הברית. בשנת 2002 דווחו בארה”ב על 263 לידות של אימהות בנות 50 עד 54. מטבע הדברים זוכים הריונות מוצלחים אלו להד תקשורתי נרחב ויוצרים בקרב הציבור תמונה שניתן להגדירה לכל הפחות כבלתי מאוזנת. יתר על כן, התהליך המבורך של שיוויון זכויות בין המינים הביא לכך כי נשים רבות עסוקות כיום בקידום הקרירה המקצועית שלהן, ודוחות על כן את התוכניות להרחבת המשפחה.

מבדיקת מאגרי מידע גדולים וקבוצות אוכלוסיה גדולות עולה כי שיעור ההריונות בקרב נשים החשופות להריון הינו כ-400 מתוך 1,000 נשים לשנה.  שיעור זה יורד באופן משמעותי לכדי 100 ל-1,000 בגיל 45.

מתן יעוץ לנשים על מנת שתוכלנה לקבל החלטה מושכלת לגבי תכנון המשפחה, מחייב בדיקה של הקשר בין הריון בגיל מבוגר למספר סיבוכים מרכזיים לאם ולעובר.

הפלות – הפלה עצמונית (“טבעית”) מוגדרת כאיבוד הריון עצמוני (ספונטני) לפני שבוע 20. בגיל 20 שיעור ההפלות העצמוניות הינו 10% ושיעור זה עולה דרמטית לכדי 90% (!) בגיל 45. הקשר בין גיל האם והפרעות כרומוזומליות, הסיבה העיקרית להפלות עצמוניות, מוכר היטב. יתר על כן, במקרים רבים, אם כי ברור שלא תמיד, בני זוגן של נשים מבוגרות אלו מבוגרים בעצמם. כידוע גם גיל אבהי מבוגר קשור להפרעות כרומוזומליות, בעיקר מסוג אוטוזומלי דומיננטי, כגון אכונדרופלזיה ותיסמונת מרפן.

יתר לחץ דם – סיבוכי יתר לחץ דם בהריון נפוצים יותר עם העלייה בגיל האם. העלייה הינה לא רק בשיעור יתר לחץ דם כרוני אלא גם בשיעור יתר לחץ דם הקשור בהריון. כך למשל שכיחות שני סיבוכים אלו הינו פי שניים יותר גבוה בנשים מעל גיל 40. אין תמה אפוא כי שיעור לידת ילודים עם האטה בצמיחה התוך רחמית(IUGR) הינו גבוה אף הוא בקבוצת גיל זו.

תמותה נאונטלית – תמותת עוברים בתוך הרחם (IUFD) מוגדרת כתמותת עוברים לאחר שבוע 20 להריון. למרות נדירותה היחסית של בעיה זו, ישנה עליה בשיעור IUFD עם העלייה בגיל האם. שיעור תופעה זו הינו 4 מתוך 1000 הריונות בנשים הרות שגילן הינו 20-29. השיעור הינו 10 לכל 1000 בנשים לאחר גיל 40. נוסף על כך שיעור תסמונת תמותה פתאומית של הילוד (Sudden Infant Death Syndrome) גבוהה אך היא לאחר גיל 40.

הסיכוי להרות לאחר גיל 40 הינו נמוך ושיעור ההפלות גבוה ביותר. רוב רובם של ההריונות המושגים מעבר לגיל 45, הינם תוצאה של הפריה חוץ גופית עם תרומת ביצית מתורמות בשנות העשרים או השלושים לחייהן. הסיכוי להרות בטיפול זה הינו גבוה ביותר והסיכוי לבעיות כרומוזומליות או להפלות הינו קטן.

עם זאת, גם כאשר ההריון הושג עם תרומת ביצית באישה בריאה הסיכוי לסיבוכי הריון הינו גבוה יותר גם אם הושג. כך למשל הסיכוי ליתר לחץ דם מושרה הריון(PIH) לאחר גיל 50 הינו 35%.

השגת הריון בדרך של הפריה חוץ גופית בגיל מבוגר צופנת בחובה בעיות לרבות מחיר כלכלי נכבד. פועל יוצא של מצב זה הינו כי השגת הריון בגיל זה הינה מנת חלקה של קבוצה קטנה יחסית שיש לאל ידה לגייס את סכום הכסף הנדרש. בנוסף, כמובן עולה השאלה מהי המשמעות של גידול ילד מתבגר על ידי הורים שפרשו לגמלאות לפני שנים רבות תשובה לשאלה זו תהיה בידינו מן הסתם רק בעוד מספר שנים.

נשאלת השאלה מה נייעץ לאישה המבקשת לדחות את המועד בו תהרה? ככלל העשור בין גיל 25 ובין 35 הינו כנראה הזמן האידיאלי מבחינה בריאותית וחברתית להשגת הריון. האישה בדרך כלל כבר השלימה את לימודיה, השיגה מעמד וניסיון מקצועי ומהלך ההיריון עצמו בטוח למדי. נשים בגיל 35 עד 45 שהשגת הריון מוקדם יותר אינה אפשרית עבורן, צריכות לקבל יעוץ המדגיש את העובדה כי גיל האישה לכשעצמו איננו הורית נגד להריון וכי עשור זה הינו בטוח יחסית מבחינה בריאותית. אולם יש גם להביא בחשבון כי הסיכוי להפלה ולבעיה כרומוזומליות עולה במידה משמעותית לאחר גיל 40. כמו כן, ישנה ירידה ברורה ומשמעותית בפריון בעשור זה המחריפה, מטבע הדברים, עם סיומו. השגת הריון לאחר גיל 45אפשרית כיום בזכות תרומת ביצית לבנות המזל שהתברכו הן בבריאות טובה והן באמצעים הכספיים הנדרשים לכך.

דומה כי המצב בישראל אינו שונה באופן משמעותי. מחזה של נשים בגיל 50, 55 ואף יותר המתאשפזות במחלקה להריון גבוה כבר אינו נדיר. שלל הסיבוכים והבעיות המופיעות או נרמזות במאמר, מוכר היטב גם למטפלים בנשים אלו בישראל. הפער בין ההתפתחות המהירה של היכולת להשיג הריון בכל גיל בעזרת תרומת ביצית לבין עמדות מוסריות של החברה מעצים את הדילמה המוסרית הרבה הכרוכה בטיפול בנשים אלו.

מסיבות השמורות עימה, העדיפה המחברת להתמקד בנושאים “רפואיים” ונגעה רק ברמז בדילמה האתית. ואולם כל דיון בנושא זה אינו שלם מבלי שמוצג בו הפן המוסרי. ביצוע תרומת ביצית בנשים מבוגרות הינו דוגמה מצוינת לבעיות רפואיות ומוסריות הכרוכות זו בזו, עד כי כל ניסיון להפריד ביניהם הינו מלאכותי. התמונה המוצגת לפנינו הינה אפוא חסרה. דומה כי כל מי שקורא את המאמר אינו יכול שלא לחשוב גם על הדילמות החברתיות והמוסריות שעולות ומן הראוי היה להציגן בעבודה זו. משלא נעשה כך לא נותר לקורא אלא להסתפק בדיון בינו לבין מצפונו בנושא חשוב ורגיש זה. 

בישראל, כמו בארה”ב אין מגבלות בחוק או בהנחיות המקצועיות ביחס לגיל העליון בו יש להעניק טיפול עם תרומת ביצית.  מוזר כי מרבית המומחים בישראל מצהירים כי אינם מעניקים טיפול זה לנשים בנות 55 שנה ויותר, בעוד שאנו נתקלים בנשים בגיל זה בתדירות עולה בחדרי הלידה.  לאור האחריות שמוטלת על החברה ועל הקופה הציבורית לדאוג לנשים אלו ולילדיהן, ראוי שיתנהל בישראל דיון ציבורי שמביא בחשבון גם את טובת הילד ואת תפקיד הרופא במתן יעוץ וטיפול.

Linda J. Heffner, M.D, Ph.D

N Engl J Med. 2004 Nov 4; 351(19):1927-9