כבר לאחר מלחמת העולם השנייה, החלו נערכים סקרים לבדיקת שיעור התחלואה הפסיכיאטרית. אולם, לא ניתן היה להשוות בין מחקרים שונים במדינות השונות, בשל ההבדל בשיטות האיבחון. עובדה זאת השתנתה בשנות השמונים, אז פותח ה-DIS, שזוהי שיטת איבחון לתחלואה הפסיכיאטרית, בה המראיינים הינם הדיוטות העוברים הכשרה להעברת שאלון זה. כבר בשנות התשעים, קובצו נתונים משאלוני ה-DIS מאזורים שונים, ואז התברר, ששיעור התחלואה הפסיכיאטרית גבוה, ולמעשה, בד”כ, גבוה יותר מכל מחלה כרונית אחרת.

משמעות נתון זה חמורה, בשל העובדה שהפגיעה בתפקוד, המקצועי והחברתי, הנלווה לתחלואה זאת, אף גבוה, מהפגיעה בתפקוד בכמה מחלות כרוניות, מגבילות, אחרות. בתקופה בה פורסמו תוצאות אלו, החל מחקר המשתמש בטכניקת ראיון מתקדמת יותר, והתגלה, שלמרות שקיים שוני בהימצאות התחלואה הפסיכיאטרית באזורים שונים, ברוב המקרים, נמצאה תחלואה זאת, במהלך חייהם, של כשליש מהאוכלוסיה לערך. התגלה גם, שבאופן עיקבי, רוב הלוקים בתחלואה פסיכיאטרית, לא קיבלו טיפול לבעייתם.

לפני שנמהר לקבוע שחוסר הטיפול בתחלואה הפסיכיאטרית, מהווה בעיה חמורה, נזכור, שרוב תחלואה זאת, הינה קלה, או חולפת ללא טיפול. אמנם המחקרים הראשונים הללו, לא נועדו להעריך את חומרת התחלואה, אך מתוצאותיהם עלה חשש, שאפילו במדינות העשירות יותר, אין אפשרות לטפל בכל החולים.

לנוכח זאת, פיתחה ב-1998, ועדה של אירגון הבריאות העולמי,  שאלון מעודכן, הבודק גם את החומרה והטיפול במצבים אלו. עד לכתיבת סקירה זאת, הושלמו הסקרים ב-14 מדינות ברחבי העולם, 6 מהן מתפתחות, והשאר מפותחות.

השאלונים נועדו לאבחן, הפרעות חרדה, ביניהן: הפרעת חרדה כללית, PTSD, הפרעה כפייתית טורדנית, כמו גם לאבחן הפרעות במצב הרוח, כמו : הפרעה בי פולארית מסוג אחת ושתיים, דיסתימיה ודיכאון מאג’ורי, וגם, הפרעות בשליטה על דחפים, כמו : בולימיה, והפרעות קשב וריכוז במבוגרים ולבסוף, לאבחן התמכרות על סוגיה השונים.

גם במחקר זה נמצא ששיעור התחלואה שנבדקה היה שונה במדינות שונות, והיה גבוה ביותר בארה”ב, שם, יותר מרבע מהאוכלוסיה, לקו באחת מהפרעות אלו, במהלך השנה החולפת. ואילו, השיעור הנמוך ביותר, נמצא בשנחאי, סין, שם אובחנו הפרעות אלו רק ב-4% מהאוכלוסיה. נתון נוסף, מתייחס לשיעור בקרב שש המדינות החציוניות, כלומר, בלי להתחשב בארבע המדינות בהם השיעור הוא הנמוך ביותר ובארבע המדינות בהן השיעור הוא הגבוה ביותר: שיעור כלל התחלואה המאובחנת בשנה שקדמה לריאיון, במדינות החציוניות היה 9 עד 17 אחוזים.

ההפרעה הנפוצה ביותר היתה הפרעת חרדה, חוץ מאשר באוקראינה, שם הפרעות במצב הרוח היו נפוצות יותר. השיעור החציוני של הפרעות החרדה נע בין 6 ל-9 אחוזים. ההפרעה הבאה אחריה, היא הפרעה במצב הרוח. שיעורה החציוני של הפרעה זאת נע בין 3 ל- 

7% .

שיעור ההפרעות  בשליטה על דחפים וההתמכרויות, היה ברוב המדינות, נמוך יחסית.

מבחינת חומרת המחלה, שיעור הלוקים בהפרעה בחומרה קשה או בינונית, היה ברוב המקרים נמוך יותר משיעור המקרים הקלים. מידת החומרה, לא הושפעה ממיקום גיאוגרפי או ממידת רמת הפיתוח של המדינה.

מדד נוסף אשר נבדק, ותמך בהערכת חומרת המחלה, הוא מספר הימים בהם החולה לא היה מסוגל לבצע את הפעילות הרגילה בשנה החולפת. מענין לגלות שבהפרעות החמורות, ברוב המדינות, מספר הימים בהם החולה היה מוגבל היה אף גבוה מ-30 והערך החציוני נע בין 30 ל-80 ימים בשנה. לעומת זאת, מספר הימים בקבוצת ההפרעות בחומרה קלה, היה נמוך בהרבה, ונע בין 0 ל-4 ימים של אובדן פעילות בשנה.

והנתון האחרון שנבדק, הוא שיעור המטופלים בקרב אלו הלוקים בהפרעה. ובכן, שיעור המטופלים היה נמוך מאחוז אחד בניגריה והגיע עד ל-15 % בארה”ב. נמצא גם, שבמדינות המפותחות, שיעור המטופלים היה גבוה יותר מאשר במדינות המתפתחות. ולמרות השונות בין המדינות, נמצא, שבכל המדינות שיעור המטופלים היה הגבוה ביותר בלוקים במחלה בדרגת חומרה קשה.

השיעור החציוני של מקבלי הטיפול בהפרעות בדרגת חומרה קשה, נע בין 50 ל-65 אחוזים במדינות המפותחות ו15 עד 25% במדינות המתפתחות. שיעור המטופלים היה נמוך יותר בחומרה הבינונית ונמוך עוד יותר בקרב הלוקים בהפרעה בדרגת חומרה קלה.

ידוע מכבר, שהפרעות פסיכיאטריות הינן נפוצות עד מאוד, ושהפרעות אלו גורמות לפגיעה תיפקודית משמעותית וגם, שהפרעות אלו, לרוב, אינן מטופלות. מחקר זה גם הראה, שקיימת שונות רבה בין הארצות השונות. שתי מסקנות הידועות כבר ממחקרים קודמים, הן ששיעור התחלואה במדינות אסיה הוא נמוך יותר, ושהטיפול מועט יותר במדינות הפחות מפותחות.

המחברים טוענים שבגלל השונות הרבה בין המדינות, יהיה זה קשה מידי להסביר את ההבדלים ולכן מנסים הם להסביר את הדומה בין המדינות השונות.

לדעתם, ההערכה לגבי שיעור התחלואה הינה נמוכה מהתחלואה האמיתית המציאות בשל העובדה הידועה שהחולים, נוטים פחות להשתתף בסקרים מעין אלו, ולכן שיעורם בחברה, גבוה מאשר שיעור החולים המשתתפים במחקר מסוג זה. ואילו ההערכה לגבי שיעור מקבלי הטיפול, הינה נמוכה מידי בגלל שמטופלים המאושפזים במוסדות ובתי חולים, לא נכללו במחקר זה.

ההסבר לכך שהלוקים בחומרה קשה יותר מטופלים יותר מאשר הלוקים בחומרה קלה או בינונית, נעוץ כנראה, בכך שמחלתם גורמת למגבלה קשה יותר, למצוקה קשה יותר, ועל כן הם נוטים יותר לפנות או להיות מופנים לקבלת עזרה. הסבר נוסף הוא שהמערכת המטפלת, נוטה לקלוט לתוכה את הלקויים יותר. יתר על כן, טוענים המחברים, שמנתוני המחקר ניתן ללמוד ששיעור ניכר מהמטופלים במערכת הינם No Case כלומר, מטופלים אך לא עונים על הגדרות התחלואה של ה-DSM. ואם כך הוא הדבר, אזי לא רק שרוב החולים הקשים לא מטופלים, אלא גם, שהמערכת משקיעה משאבים רבים בטיפול בכאלו שאינם חולים באמת….

נדמה, שהקצאה נכונה של משאבים הינה פתרון  אפשרי לבעית חוסר הטיפול בחולים וטיפול “יתר” באלו שאינם חולים או שמחלתם קלה.

אולם הקצאה מחודשת של המשאבים אינה פשוטה ממספר סיבות. ולשם דוגמא, בארה”ב, גם אם ימנעו מהחולים במעמד הבינוני, המקבלים טיפול למחלה בדרגת חומרה קלה לקבל טיפול, לא קיים מנגנון אשר יקצה משאבים אלו מחדש, ויאפשר ליותר בעלי ההכנסה נמוכה, הלוקים במחלה בחומרה קשה, לקבל טיפול.

סיבה אחרת קשורה לתפישה שונה של תחלואה והצורך בטיפול במדינות השונות, והסיבה האחרונה היא שלא ידוע באמת מהי חלוקת המשאבים האופטימלית לטיפול בבריאות הנפש. פיתרון פשוט אך לא מספק הוא: להימנע מטיפול בחולים בחומרה קלה. אולם, כפי שידוע, חלקם של הצעירים הלוקים במחלה קלה, יפתחו בעתיד מחלה פסיכיאטרית קשה.

לכן קשה לתכנן אסטרטגיה טיפולית על סמך נתונים אלו, ויש למצוא, מהם גורמי הסיכון להתפתחות מחלה קשה ממחלה בחומרה קלה, כדי למקד את הטיפול בחולים הקלים אשר סיכונם לפתח מחלה קשה,גדולים יותר.

בנוסף, יש למצוא, האם התערבות כלשהי, אכן מונעת את התפתחות המחלה. רק לאחר מכן, ניתן יהיה לפתח תוכניות למניעה שניונית בבריאות הנפש, אשר תאפשר הקצאה נכונה יותר של משאבים.

הערת העורך: למדנו כאן ששיעור גבוה יחסית מהאוכלוסיה סובל מבעיות נפשיות הדורשות טיפול או מעקב. יש חשיבות לכן לכך שהרפואה הראשונית תהיה ערה ורגישה לסימפטומים הידועים של הפרעות כמו חרדה, דיכאון, התמכרויות וכד’. איבחון מוקדם ומתן טיפול ראשוני במקרים הקלים יותר, או הפנייה למומחה במקרים הבעיתיים יותר עשויים לתרום למטרה שלשמה נעשה מחקר זה: שיפור האיבחון והטיפול בבעיות נפשיות.

למאמר

Prevalence, Severity, and Unmet Need for Treatment of Mental Disorders in the World Health Organization World Mental Health Surveys the WHO World Mental Health Survey Consortium JAMA June 2,291(21) 2581-90