משפחה

האפ הפניית חולה ע”י רופא אחד לשני תמורת תשלום היא עבירה ?/מאת ד”ר רות לאופר

מאמר אורח זה נכתב ע”י ד”ר רות לאופר. הכותבת היא רופאה (מומחית באונקולוגיה) ומשפטנית בהשכלתה.

לאחרונה הופיעו בעיתונות היומית מספר כתבות, שתיארו תופעות של הפניית חולים בין רופאים בעבור תשלום. דיווחים אלה מעלים מספר רב של שאלות משפטיות, אתיות ומיקצועיות. בהקשרם, אנסה לבחון, במאמר זה, את מעמדו המשפטי של הרופא ואת המערכת הנורמטיבית החלה עליו. 

ראשית לכל, ראוי להבהיר מספר מושגים בסיסיים. רופא עלול למצוא עצמו נתבע במספר מישורים או תחומים. התחום הראשון,  החמור מכולם הוא, כמובן, התחום הפלילי. בתחום זה, ולא רק בו (!!!), הרופא הוא קודם לכל  – אדם, וככזה הוא חשוף לכל תביעה פלילית בגין מעשה המוגדר בחוק העונשין או בחוקים אחרים כמעשה פלילי.

לעיניין זה אין כל קשר בין המעשה (האסור על פי החוק) לבין מיקצועו או עיסוקו של הרופא, והוא מחוץ למסגרת הדיון כאן.

בנוסף, עלול הרופא להיתבע בגין עבירה פלילית, שהוגדרה בחוק ככזאת, הנובעת מביצוע (או אי ביצוע) מעשה, שנאסר על הרופא בשל מיקצועו. עבירות פליליות של רופאים פזורות במספר חוקים. כך, לדוגמה, קובע חוק זכויות החולה בסעיף 28 לו:  “מטפל או מוסד רפואי המפלה בין מטופלים מטעמי דת, גזע, מין, לאום או ארץ מוצא, דינם – קנס כאמור בסעיף 61(א)(3) לחוק העונשין, התשל”ז-1977.”. בדומה, קובע חוק זה שאי קיום חובת התיעוד הרפואי, או אי שמירה על הרשומה הרפואית מהוים עברה פלילית, שדינה קנס. והרי לכם שתי עבירות פליליות, שסביר מאד להניח שמעט מאד רופאים מודעים להן.

פקודת הרופאים (נוסח חדש) – 1976 חולשת למעשה על הסדרת העיסוק במקצוע הרפואה. פקודה זו, הדנה בעיקר בסדרי מתן הרישיון לעסוק ברפואה, קובעת מספר עבירות פליליות של רופאים ובפרט של המתחזים לכאלה. מדובר בעיקר בעבירות של זיוף (רישיון למשל) או מירמה, ונראה שאין צורך להרחיב בהן. עבירות פליליות נוספות קבועות בחוקים נוספים. רובן ברורות מאיליהן וגם בהן לא ארחיב.

התחום האחר, שבו עלול רופא להיתבע כרופא, הוא התחום האזרחי. כאשר התביעות בגין רשלנות רפואית הן הנפוצות. חשוב להדגיש שרשלנות רפואית, בדומה לכל רשלנות אחרת, הנתפסת לרוב כתביעה נזיקית (אזרחית), עלולה לעלות לכדי עבירה פלילית, אם היא מקיימת את היסודות הנידרשים לכך בחוק העונשין.

התחום השלישי שבו עלול רופא להיתבע הוא במישור המשמעתי. כללי האתיקה של ההסתדרות הרפואית קובעים את המותר והאסור לרופא ברמת ההתנהגות. אי קיומם של כללים אלה עלול, במקרים קיצוניים, לעלות לרופא בהתליית רישיונו. נושא זה, של מעמדם ואכיפותם של כללי האתיקה מצדיק כתבה נפרדת, ולא יורחב כאן ועכשו.

חשוב מאד להדגיש שכל אחד משלושה המישורים, שצויינו לעיל אינו שולל, את המישור האחר. נהפוך הוא. רופא שהורשע בפלילים בגין רשלנות לדוגמה, סביר מאד שיהא חשוף אף לתביעה נזיקית מטעם הצד הנפגע; ובנוסף, יש להניח, כי אף ייאלץ לעמוד לדין משמעתי בגין התנהגות שאינה הולמת רופא.

על רקע כל הנאמר עד כאן עולה השאלה, מה מעמדה של הפניית חולים בין רופאים תמורת תשלום?  הפנייה כזאת הינה בעייתית ממספר רב של היבטים. אם נתייחס לתחום הפלילי, הרי שאין כל סעיף בחוק האוסר במפורש על הפנייה כזאת. למרות זאת, בנסיבות מסויימות עלולה הפנייה כזאת לפול בגדריה של עברה פלילית מוגדרת, שהבולטת בהן היא עברת השוחד. סעיף 290 לחוק העונשין קובע: ” א) עובד הציבור הלוקח שוחד בעד פעולה הקשורה בתפקידו, דינו מאסר שבע שנים או מאסר שבע שנים עם קנס עשרת אלפים לירות.

ב)     בסעיף זה, “עובד הציבור” – לרבות עובד של תאגיד המספק שירות לציבור.” (ההדגשות שלי).

סעיף 291 לאותו חוק קובע : “נותן השוחד דינו כדין לוקח השוחד, אלא שהעונש שהנותן צפוי לו

הוא מחצית העונש האמור בסעיף 290.”

ספרים ומאמרים אין ספור כבר נכתבו ועוד ייכתבו על עברת השוחד. לעינייננו חשוב, לדעתי,  להדגיש שני דברים: הראשון הוא שבנסיבות המתאימות עלולה הפניית חולים לרופאים תמורת תשלום להיחשב לעבירת שוחד, והשני הוא ש”לטנגו דרושים שניים”, היינו גם נותן השוחד (נניח, לצורך המחשה בלבד, הרופא המשלם בעד הפניית חולים איליו) וגם מקבל השוחד (הרופא המפנה, בדוגמה הדימיונית שכאן) עוברים עברה פלילית חמורה.

בנוסף, הפניית חולים תמורת תשלום עלולה לפול בגדריהן של עבירות פליליות נוספות, דוגמת הפרת אמונים של עובד ציבור ועוד. הנושא רחב רחב ואני מסתפקת כאן רק בכותרותיו, בעיקר כנקודות למחשבה..

גם אם נאמין שמרבית ההפניות של רופאים אל רופאים אחרים נעשות בתום לב ומשיקולים של טובת החולה בלבד, קבלת תמורה בעבור הפניות כאלה הינה בעייתית ביותר.  כך, גם אם יכול לפעמים להיות ספק שהפניית חולים בין רופאים תמורת תשלום מגיעה לכדי עבירה פלילית, של שוחד למשל, הרי שלא יכול להיות ספק שמדובר בעבירה משמעתית, שכן סעיף 36  לכללי האתיקה של ההסתדרות הרפואית קובע מפורשות : ”  לא יקבל רופא כל דמי-תיווך בשל הפניית חולה לבדיקה, לקבלת טיפול או מיכשור רפואי, לרבות הפניה למקומות מרפא או למוסדות הבראה”.

בסיכום, מעבר לאותיות החוק והכללים, אין ספק שהפניית חולים לרופאים (או למוסדות) תמורת תשלום או כל טובת הנאה אחרת (ולא רק הפנייה על ידי רופאים..) הינה בעייתית ביותר, שכן היא מעלה חששות (אפשר מופרכים ומדומיינים לחלוטין) של הפנייות מיותרות, ניגוד אינטרסים, הפלייה ועוד ועוד. ולא פחות חשוב, לטעמי הפנייה כזאת מכתימה, שלא בצדק, את מרבית הרופאים העושים מלאכתם נאמנה ומפנים את חוליהם לפי צורך רפואי אמיתי וללא כל תמורה.

0 תגובות

השאירו תגובה

רוצה להצטרף לדיון?
תרגישו חופשי לתרום!

כתיבת תגובה

מידע נוסף לעיונך

כתבות בנושאים דומים

    הנך גולש/ת באתר כאורח/ת.

    במידה והנך מנוי את/ה מוזמן/ת לבצע כניסה מזוהה וליהנות מגישה לכל התכנים המיועדים למנויים
    להמשך גלישה כאורח סגור חלון זה