הפרעות בהפרשה וברגישות לאינסולין לפני ואחרי השתלת כליה נראה שמנבאים התפתחות סוכרת לאחר השתלה, post-transplant diabetes mellitus– PTDM.
השתלת כליה משפרת סבילות לגלוקוז על-ידי הפחתת הרעילות הקשורה באורמיה (uremia). עם זאת, תרופות לדיכוי מערכת החיסון הניתנות לאחר השתלה עלולות להגביר את הסיכון לאי-סבילות לגלוקוז, ובהמשך להתפתחות סוכרת, מציינים החוקרים.
מטרת החוקרים הייתה לזהות סמנים לפני ואחרי ההשתלה המצביעים על סיכון מוגבר להתפתחות סוכרת בחודשיים הראשונים לאחר השתלת הכליה, כמו כן בחנו החוקרים את השפעת גורמי סיכון אלה על תוכנית טיפולית המתבססת על cyclosporine A (CsA) לעומת תוכנית המבוססת על tacrolimus.
השתתפו במחקר 48 מטופלים שעברו השתלת כלייה מקרוב משפחה חי ושטופלו ב- CsA או טקרולימוס. הפרשת אינסולין נמדדה בעזרת insulinogenic index (I Index) ורגישות לאינסולין נמדדה על ידי glucose infusion rate (GIR).
8 מטופלים (16.7%) פתחו PTDM. לכולם היה יתר לחץ דם. I Index ו- GIRהיו גורמי סיכון משמעותיים סטטיסטית ל-PTDM, מינון מצטבר של סטרואידים היה בעל משמעות גבולית. בניגוד לכך, גיל, משך הדיאליזה לפני ההשתלה וה-BMI לא נבאו התפתחות סוכרת.
4 (14.3%) מטופלים מהקבוצה שטופלה ב- CsA ו-4 (20%) מהקבוצה שטופלה בטקרולימוס פיתחו סוכרת. עם זאת, טיפול ב- CsA העלה את ה-I Index הממוצע באופן משמעותי, מ-0.713 לפני הניתוח ל-1.13 אחרי הניתוח, בעוד שלטקרולימוס לא היתה השפעה דומה.
החוקרים מסכמים שלאור ממצאים אלו התאמת הטיפול האימונו-סופרסיבי לפי פרופיל הסיכון ל-PTDM של המקבל תשיג רווח כפול שיפור הישרדות השתל והקטנת הרעילות.
Transplantation 2003;76:1320-1326.
השאירו תגובה
רוצה להצטרף לדיון?תרגישו חופשי לתרום!