במאמר שפורסם בכתב העת Diabetes Care מדווחים חוקרים על תוצאות מחקר חדש, מהן עולה כי טיפול באינסולין טוג’או (Glargine U300) הוביל לאיזון גליקמי דומה לטיפול באינסולין לנטוס (Glargine U100) ועשוי להיות מלווה בהיארעות נמוכה יותר של היפוגליקמיה משמעותית קלינית.
במסגרת המחקר בחנו החוקרים את הבטיחות והיעילות של טוג’או לעומת לנטוס בחולים עם סוכרת מסוג 2, אשר לא אושפזו ביחידות טיפול נמרץ. המחקר הפרוספקטיבי, אקראי, בתווית-פתוחה, כלל 176 חולים עם סוכרת מסוג 2 שאינה מאוזנת היטב (ערכי סוכר בקבלה לאשפוז של 228 מ”ג/ד”ל וריכוז המוגלובין מסוכרר של 9.5%, בממוצע), אשר טרם האשפוז קיבלו טיפול פומי או אינסולין לאיזון רמות הסוכר בדם.
המשתתפים במחקר טופלו במשטר בזאל-בולוס, כאשר 82 חולים טופלו בטוג’או ו-84 חולים טופלו בלנטוס, עם Gluilisine לפני ארוחות. מינוני אינסולין הותאמו כל יום ליעד סוכר בדם בטווח 70-180 מ”ג/ד”ל. התוצא העיקרי של המחקר היה העדר-נחיתות בהבדל הממוצע בערכי סוכר בדם בין הקבוצות. תוצא הבטיחות העיקרי היה אירועי היפוגליקמיה.
החוקרים מדווחים כי לא תועדו הבדלים בין שתי הקבוצות בממוצע היומי של ערכי סוכר בדם (186 מ”ג/ד”ל בקבוצת המטופלים בטוג’או ו-184 מ”ג/ד”ל בקרב מטופלים בלנטוס, P=0.62), בשיעור מדידות סוכר בטווח היעד של 70-180 מ”ג/ד”ל (50% לעומת 55%, P=0.3), משך אשפוז (חציון של 6.0 ימים לעומת 4.0 ימים, בהתאמה, p=0.06), סיבוכים באשפוז (6.5% לעומת 11%, p=0.42), מינון יומי כולל של אינסולין (0.43 לעומת 0.42 יחידות/ק”ג/יום, P=0.74).
לא תועדו הבדלים בשיעור החולים עם ערכי סוכר מתחת ל-70 מ”ג/ד”ל (8.7% לעומת 9.5%, p>0.99), אך טיפול בטוג’או הוביל לשיעורים נמוכים יותר משמעותית של היפוגליקמיה משמעותית קלינית (ערכי סוכר מתחת ל-54 מ”ג/ד”ל), בהשוואה לטיפול בלנטוס (0% לעומת 6%, p=0.023).
החוקרים מסכמים וכותבים כי ממצאי המחקר מעידים על יעילות דומה לטוג’או ולנטוס בטיפול בחולים מאושפזים, לצד סיכון נמוך יותר לאירועי היפוגליקמיה עם טיפול בטוג’או.
e-Med Tools
קצר קולע וממוקד
e-Med סמינרים
אי-מד תחקירים
Medscape Tools
Journal Club
מרכזי מידע ושירות
Facebook
מידע למפרסם
מאגר תרופות
מאגר אנשי המקצוע
אינדקס שימושי
חדשות משה"ב
eMed HealthClub
מחקרים קליניים
השאירו תגובה
רוצה להצטרף לדיון?תרגישו חופשי לתרום!