הסיכון לאוטם לבבי בחולים לאחר אירוע איסכמי חולף (TIA, Transient Ischemic Attack), אך ללא מחלת עורקים כליליים ידועה, גבוה כמעט פי שתיים בהשוואה לסיכון באוכלוסיה הכללית, ונע סביב 1% בשנה, כך עולה מתוצאות מחקר חדש.
הסיכון היה גבוה במיוחד בחולים מתחת לגיל 60 שנים, בהם חלה עליה של פי 15 בסיכון. שיעורי התמותה בעקבות אוטם לבבי לאחר TIA גבוהים פי שלוש בהשוואה לשיעורי התמותה בחולים ללא אוטם לבבי.
החוקרים כותבים כי מאחר ומחלת עורקים כליליים משחקת תפקיד חשוב בתמותה של חולים לאחר TIA, הנתונים תומכים בגישה לפיה יש להקדיש תשומת לב למניעה ראשונית של מחלת עורקים כליליים בכל החולים לאחר TIA, וכי יש מקום לבדיקות סקר למחלת עורקים כליליים א-תסמינית בחלק מהחולים לאחר TIA.
למעשה, מחלת עורקים כליליים הינה גורם חשוב יותר לתמותה לאחר TIA מאשר אירוע מוחי. לאור זאת, החוקרים מאמינים כי אירוע TIA אינו צריך לשמש רק כסימן אזהרה מפני סיכון מוגבר לשבץ מוחי, אלא גם כסמן אזהרה לסיכון מוגבר להתקף לב, עם סיכון גבוה לתמותה לאחר TIA.
החוקרים התבססו על נתונים מפרויקט Rochester Epidemiology Project במטרה לזהות משתתפים שפיתחו TIA בין השנים 1985 עד 1994, ולאחר מכן הצליבו את המידע עם תושבים שפיתחו אוטם לבבי בין השנים 1979-2006, במטרה לזהות את כל החולים שפיתחו אוטם לבבי לאחר TIA.
הם מצאו כי ההיארעות השנתית של אוטם לבבי לאחר TIA נעה סביב 0.95%. הסיכון היחסי לאוטם לבבי לאחר TIA היה כפול בהשוואה לזה של האוכלוסייה הכללית ללא TIA, והיה גבוה במיוחד בחולים מתחת לגיל 60 שנים.
גורמי סיכון בלתי-תלויים לאוטם לבבי לאחר TIA כללו גיל מתקדם, מין זכר ונטילת טיפול להפחתת שומנים בדם בעת אבחנת TIA. גורמי סיכון בלתי-תלויים לתמותה בחולים לאחר TIA כללו גיל מתקדם ואוטם לבבי לאחר TIA, כאשר טיפול נוגד-קרישה לווה בירידה בסיכון לתמותה.
השאירו תגובה
רוצה להצטרף לדיון?תרגישו חופשי לתרום!