במאמר שפורסם בכתב העת PLoS One מדווחים חוקרים על ממצאי מטה-אנליזה וסקירה שיטתית להשוואה עקיפה בין נוגדי-קרישה פומיים חדשים לתרומבואמבוליזם ורידי. מהתוצאות עולה כי הטיפולים הובילו לירידה דומה בסיכון לתרומבואמבוליזם ורידי ותמותה עקב תרומבואמבוליזם ורידי. מנגד, שיעור הדימומים המג’וריים או לא-מג’וריים אך בעלי חשיבות קלינית היה נמוך יותר עם Apixaban (אליקוויס) בהשוואה ליתר נוגדי הקרישה הפומיים, ועם Dabigatran (פרדקסה) בהשוואה ל-Rivaroxaban (קסרלטו) ו-Edoxaban.
במסגרת הסקירה השיטתית ומטה-אנליזה ביקשו החוקרים להשוות את היעילות והבטיחות של נוגדי-קרישה פומיים חדשים כטיפול ראשוני וכטיפול ארוך-טווח לתרומבואמבוליזם ורידי. לצורך כך הם ערכו חיפוש שיטתי ברשומות הרפואיות הממוחשבות לזיהוי מחקרים אקראיים ומבוקרים להערכת Apixaban, Dabigatran, Edoxaban ו-Rivaroxaban בהשוואה לטיפול הסטנדרטי המקובל. החוקרים התמקדו במחקרים שכללו חולים מבוגרים עם אישור אובייקטיבי לפקקת ורידים עמוקים ו/או תסחיף ריאתי.
שישה מחקרים אקראיים ומבוקרים בשלב III ענו על קריטריוני הסקירה: Apixaban (מחקר אקראי-מבוקר אחד, 5,395 משתתפים), Rivaroxaban (שני מחקרים אקראיים-מבוקרים, 3,423/4,832 משתתפים), Dabigatran (שני מחקרים אקראיים-מבוקרים, 2,539/2,568 משתתפים), Edoxaban (מחקר אקראי-מבוקר אחד, 8,240 משתתפים).
לא תועדו הבדלים מובהקים סטטיסטית בין נוגדי-קרישה פומיים חדשים בכל הנוגע לסיכון לתרומבואמבוליזם או תמותה עקב תרומבואמבוליזם ורידי. הטיפול ב-Apixaban לווה בפרופיל הבטיחות הטוב ביותר מבין נוגדי הקרישה הפומיים החדשים, עם ירידה מובהקת סטטיסטית בסיכון לדימומים מג’וריים או דימומים לא-מג’וריים בעלי חשיבות קלינית, בהשוואה ל-Rivaroxaban (0.47), Dabigatran (0.69) ו-Edoxaban (0.54). הטיפול ב-Dabigatran לווה גם כן בסיכון מופחת משמעותית לדימום מג’ורי או דימום לא-מג’ורי בעל חשיבות קלינית, בהשוואה ל-Rivaroxaban (0.68) ו-Edoxaban (0.77).
ממצאי המחקר הנוכחי מעידים כי לנוגדי-קרישה פומיים חדשים תועלת קלינית על-פני טיפול קונבנציונאלי, תוך הדגשת ההבדלים בפרופיל הסיכון לדימום עם התכשירים השונים.
PLoS One. 2015 Dec 30;10
השאירו תגובה
רוצה להצטרף לדיון?תרגישו חופשי לתרום!