בתחילת ההרצאה שניתנה בכנס האיגוד הגריאטרי בחיפה בחודש שעבר סקר פרופ’ עטר את שלושת התרופות נוגדות הקרישה הפומיות החדשות (NOAc) תוך שהוא מדגיש שקיים שוני ביניהן ושיש מקום להכיר את תכונותיהן כדי להתאים את הטיפול בכל תרופה לחולה הספציפי.

מבחינה יעילות ובטיחות, הראה פרופ’ עטר נתונים לפיהם אפיקסבן הראתה גם ירידה באירועי שבץ וגם בדימומים בהשוואה לוורפרין, בעוד שדביגטרן הראתה ירידה באירועי שבץ אך לא בדימומים, וריברוקסבן לא היה שונה מוורפרין בסיכון לשבץ ודימומים. עם זאת ציין פרופ’ עטר שריברוקסבן ניתנת פעם ביום, מה שעשוי להשפיע על מידת ההיענות לטיפול בחלק מהמטופלים.

בכדי להדגים כיצד ניתן לבחון ולשקול טיפול מותאם לחולה ספציפי הציג פרופ’ עטר מקרה של אישה בת 77 עם פרפור פרוזדורים, תוך שהוא מנתח את כל הפרמטרים והשיקולים לבחירת הטיפול. מסקנתו במקרה ספציפי זה הייתה שלאישה המתוארת במקרה הטיפול המועדף יהיה אפיקסבן, בעיקר בגלל גילה המבוגר, ההפרעות בתפקודי הכליה שלה, ורמת הסיכון הגבוהה לדימומים הקיימת אצלה.

בהמשך עבר פרופ’ עטר לדון בהתווייה החדשה  של ה-NOACs ל- DVT/PE (פקקת ורידים עמוקה/תסחיף ריאתי) , וגם כאן בכדי להדגים את השיקולים בבחירת הטיפול הציג פרופ’ עטר חולה בן 78 המגיע לחדר מיון עם קוצר נשימה עם רקע של סוכרת ותחלואת רקע נוספת.

לאחר שהמטופל אובחן בסבירות בינונית כסובל מ-PE (בעיקר בשל קוצר נשימה, דופק מהיר שינוי בא.ק.ג ועוד) הדגיש פרופ’ עטר כי ההנחיות הן להתחיל בטיפול בנוגדי קרישה תוך כדי המתנה לתוצאות בדיקות נוספות.

פרופ’ עטר מציין שהתחלת הטיפול המועדפת היא ב-LMWH בשל פרופיל הבטיחות הגבוה. לאחר בדיקות הדמייה וקבלת אישוש לאבחנה של PE עולה השאלה לגבי המשך הטיפול .  בחולה המתואר שמציג פרופ’ עטר עולה מבדיקות ה-CT אנגיו שקיימות גם תרומבוזות נוספות. והשאלה כעת אם להסתפק בטיפול נוגד קרישה בלבד או להוסיף גם טיפול תרומבוליטי. מכיוון שהחולה הספציפי המתואר נמצא על בסיס הבדיקות בסיכון בינוני , ולאחר 3 ימי טיפול ב-LMWH מציג פרופ’ עטר את השאלה לגבי בחירת המשך הטיפול בו . פרופ’ עטר מסביר כי החלופות הנכונות ע”פ ההנחיות הן או מעבר לוורפרין בחפיפה למס’ ימים עם נוגד הקרישה שניתן באישפוז, או מעבר להמשך טיפול ב-NOACs . לגבי חלופת ה-NOACs הציג פרופ’ עטר את המחקרים בהתוויה זו בתרופות השונות. מההשוואה עולה שמבחינת מניעת אירועים חוזרים שלושת ה-NOACs מציגים חוסר נחיתות לוורפרין, אך מבחינת דימומים, אפיקסבן היה היחידי שהדגים ירידה משמעותית ומובהקת בסיכון לדימומים (דימומים מג’וריים ודימומים משמעותיים שאינם מסכני חיים).

בשלב זה הציג פרופ’ עטר את ההנחיות באשר לאורך הטיפול בנוגדי קרישה ב-DVT/PE. ע”פ ההנחיות , הסביר פרופ’ עטר, כאשר הסיבה לאירוע הפקקת הייתה הפיכה (ניתוח למשל) מספיקים 3 חודשי טיפול. באירוע ללא הסבר ציין פרופ’ עטר כי יש לתת לפחות 3 חודשי טיפול  נוגד קרישה. באירוע חוזר של פקקת הסביר פרופ’ עטר כי ההנחיה היא לטפל לאורך כל החיים. פרופ’ עטר הציג המחקרים ארוכי הטווח שבחנו את ה-NOACs והסביר שמבחינת יעילות (מניעת אירועים חוזרים) שלושת התרופות הציגו יעילות גבוהה יותר מוורפרין, ומבחינת דימומים שוב חזרה התמונה לפיה אפיקסבן הציג סיכון נמוך יותר לדימומים מגו’ריים ודימומים משמעותיים שאינם מסכני חיים מאשר שתי ה-NOACs האחרות.

לסיכום, ציין פרופ’ עטר שבהתייחסות לחולים המבוגרים, הן בהתוויה של פירפור פרוזדורים והן בזו של פקקת, בשל העובדה שמטופלים אלה נמצאים בסיכון גבוה לדימומים וכן מתאפיינים עם שכיחות רבה יותר של הפרעות בתפקודי כליה, נראה שחולים אלה צפויים לקבל את הערך המיטבי מטיפול באפיקסבן , הן בשל הירידה בסיכון לאירועים והן בשל הבטיחות הגבוהה.

לצפייה בהרצאה המלאה

תיעוד ההרצאה בחסות חברת פייזר