במחקר חדש שפורסם החודש ב-J Assoc Physicians India מסכמים החוקרים כי טיפול ב-Prasugrel (אפיאנט) עדיף על קלופידוגרל במטופלים עם אירוע קורונרי חד (ACS) העוברים התערבות קורונרית מלעורית (PCI) כטיפול נוגד טסיות.

מטרת החוקרים הייתה לבחון את האפקט נוגד הטסיות של פרסוגרל מול קלופידוגרל במטופלי ACS העוברים PCI באמצעות מדידה של רמת איגור הטסיות לאחר מנת ההעמסה של שתי התרופות והטיפול התחזוקתי. בנוסף החוקרים גם העריכו את הבטיחות של הטיפול בשתי התרופות.

המחקר היה רנדומלי, כפול סמיות, כפול “דמה” , השוואתי, רב מרכזי במטופלים עם ACS , כולל תעוקה לא יציבה, אוטם שרי הלב ללא עליית מקטע (NSTEMI) , ואוטם שריר הלב עם עליית מקטע (STEMI).

המטופלים חולקו באופן אקראי לקבלת פרסוגרל (מינון העמסה של 60 מ”ג ולאחר מכן טיפול תחזוקתי של 10 מ”ג ליום) או קלופידוגרל (מינון העמסה של 300 מ”ג ולאחר מכן טיפול אחזקה יומי של 75 מ”ג) למשך של 12 שבועות. כל המטופלים קיבלו בנוסף 325 מ”ג אספירין ביום (הערת המערכת, המינון המקובל בארץ של אספירין הוא עד 100 מ”ג ליום).

יעד המחקר המרכזי היה שיעור הדיכוי של ADP המשרה אגרגציה של טסיות (IPA) לאחר 4 שעות (+/- 1 ) ממתן מנת ההעמסה, ולאחר 30 יום (+/- 3) במהלך טיפול התחזוקה.

איגור הטסיות של שתי התרופות נמדד ע”י אגרגומטר תוך שימוש ב-10 ממו”ל של ה-ADP כמדד לרמת האיגור.

למרות שהמחקר לא היה עם כוח סטטיסטי מספק לצורך מדדית ההבדלים ביעילות הקלינית, המטופלים היו במעקב תצפיתי לאירועי MI לא פטאלי, שבץ לא פטאלי, אישפוז חוזר, תמותה או צורך ברה-וסקולריזציה דחופה בשל אירוע קרדיאלי איסכמי למשך של 30 ו-90 יום לאחר תחילת המחקר.

הבטיחות של תרופות המחקר הוערכה ע”י היארעות של דימומים מג’וריים, תופעות לוואי חריגות, ושינויים חריגים במדדים מעבדתיים.

החוקרים מדווחים על התוצאות הבאות : השתתפו 220 מטופלים שגוייסו ב-11 מרכזים ברחבי הודו. מתוכם 10 קיבלו את מנות ההעמסה אך לא המשיכו ל-PCI בשל שינוי בהחלטה הטיפולית. מתוך 210 המטופלים הנותרים, 21 לא המשיכו במחקר. 157 מטופלים עברו בדיקת רמת איגור טסיות לאחר 4 שעות מקבלת מנת ההעמסה, ו-150 לאחר 30 יום שבהם קיבלו את הטיפול התחזוקתי.

מתוך המטופלים, 189 היו במעקב לגבי האירועים הקלינים שהוגדרו.

בקבוצת הפרסוגרל 85 ו-77 מטופלים עברו בדיקת IPA לאחר 4 שעות ממנת ההעמסה, ו-30 יום לאחר הטיפול, בהתאמה. בקבוצת הקלופידוגרל מס’ המטופלים שעברו הבדיקה היה 72 ו-73 בהתאמה.

מטופלים בפרסוגרל הדגימו שיעור חסימת טסיות גבוה יותר באופן מובהק (p<=0.01) בהשוואה לקלופידוגרל : 82.5% לעומת 71.1% לאחר 4 שעות, ו-84.1% לעומת 67.4% לאחר 30 יום.

המשתתפים כאמור גם עברו הערכה של אי תגובה לתרופות נוגדות הטסיות במידה וה-IPA היה קטן מ-20% לאחר 30 ימי הטיפול הראשונים.

החוקרים מדווחים שיותר מטופלים מקבוצת הפרסוגרל הראו תגובה לטיפול נוגד הטסיות מאשר קבוצת הקלופידוגרל ( 97.4% לעומת 87.6% ). ההבדלים בין שתי הקבוצות היו מובהקים סטטיסטית (p<0.05). לא היו הבדלים שנצפו לאורך המחקר בהיארעות של MI לא פטאלי, שבץ לא פטאלי , מוות, אישפוז חוזר בשל אירוע קרדיאלי בין שתי הקבוצות. שתי התרופות נמצאו כנסבלות היטב, ועם פרופיל בטיחותי דומה.

המחברים מסכמים כי המחקר מצביע על כך שפרסוגרל הוא אפקטיבי יותר כטיפול נוגד טסיות על בסיס מדידת רמת חסימת איגור הטסיות. יותר מטופלים שטופלו בקלופידוגרל נטו להיות עם תגובה לא מספקת לטיפול, בהשוואה לפרסוגרל. שתי התרופות עם זאת היו נסבלות היטב ועם פרופיל בטיחותי דומה. 

J Assoc Physicians India.2013 Feb;61(2):114-6, 126

הערת המערכת: נראה שעבור התוצאים הקליניים המחקר היה קטן וקצר מידי ולכן אין להתרשם מהעובדה שלא היו הבדלים מובהקים באירועים (וזו הסיבה שגם יעדי המחקר לא היו קליניים). לעומת זאת הפער בשיעור הפעילות נוגדת הטסיות נראה כבעל חשיבות קלינית והוא בהחלט עשוי להסביר את הפערים הקליניים שדווחו במחקרים הגדולים והארוכים יותר שבה נערכה השואה בין פרסוגרל לקלופידוגרל.