בהעדר מחקרים אקראיים, מבוקרים להערכת הטיפול הטוב ביותר בחולים עם מחלה חמורה של עורקי התרדמה ומחלת עורקים כלילית, ממחקר רטרוספקטיבי חדש עולה כי הגישה הטובה ביותר הינה גישה מדורגת, כאשר החולה עובר ניתוח להכנסת תומכנים לעורקי התרדמה ולאחריו ניתוח מעקפים של העורקים הכליליים או ללא ניתוח לבבי אחר.

החוקרים מדווחים כי גישה משולבת הכוללת CEA (Carotid Endarterectomy) וניתוח לב פתוח היא זהה במונחים של תוצאות בטווח הקצר לפרוצדורה מדורגת של ניתוח עורקי התרדמה וניתוח לב פתוח. עם זאת, לאחר למעלה משנה אחת, הגישה המדורגת הובילה לסיכון הנמוך ביותר לתמותה מכל-סיבה, אירועים מוחיים ואוטם לבבי, בהשוואה לפרוצדורה משולבת של CEA וניתוח לב פתוח ופרוצדורה מדורגת של CEA וניתוח לב-פתוח.

המנתחים חוששים מאוד מניתוחים של חולים אלו, מאחר ואינם מעוניינים לעשות עבודה טובה מאוד במעקפים רק על-מנת שהחולה יפתח אירוע מוחי.

החוקרים מסבירים כי כאשר חולים עוברים ניתוח לב פתוח, בין אם ניתוח מעקפים של העורקים הכליליים או ניתוח מסתמים, הם עוברים בדיקות סקירה למחלה של עורקי התרדמה, לאור הסיכון המוגבר לאירוע מוחי בזמן הניתוח הלבבי. כתוצאה מכך, מגוון מומחים מנוירולוגיה, ניתוחי כלי דם וקרדיולוגיה התערבותית בוחנים את הבטיחות של הניתוחים בתנאים של מחלה חמורה של עורקי התרדמה.

מדובר בחולים הקשים ביותר מאחר וסובלים משני המצבים בו-זמנית. לא מדובר בחולים עם מחלה של עורקי התרדמה בלבד. חולים רבים סובלים ממחלה בינונית או קלה של עורקי התרדמה ועוברים ניתוח לב-פתוח ללא כל בעיה. הבעיה היא בחולים עם המחלה החמורה, עם היצרות של למעלה מ-80% באחד מעורקי התרדמה או בשניהם. חולים אלו סובלים גם ממחלה חמורה של העורקים הכליליים, אלו החולים עם מחלה של העורק הכלילי השמאלי הראשי או מחלה תלת-כלית הנדרשים לניתוח מעקפים של העורקים הכליליים.

במחקר הנוכחי החוקרים מדווחים על הנתונים אודות 350 חולים שעברו רה-וסקולריזציה של עורקי התרדמה וניתוח לבבי. המדגם כלל 45 חולים שטופלו בגישה מדורגת שכללה CEA וניתוח לב-פתוח (ניתוח לב פתוח בוצע לאחר חציון של 14 ימים מניתוח CEA), 110 מהם טופלו בגישה מדורגת שכללה הכנסת תומכנים לעורקי התרדמה וניתוח לב פתוח (ניתוח לב פתוח בוצע לאחר חציון של 47 ימים מניתוח CEA), ו-195 חולים שטופלו בשילוב CEA עם ניתוח לב פתוח.

מניתוח הנתונים עלה כי הסיכון לאחר 30 ימים לתמותה, אירוע מוחי ואוטם לבבי היה דומה עם גישה מדורגת שכללה הכנסת תומכנים לעורקי התרדמה וניתוח לב פתוח או עם פרוצדורה משולבת של CEA עם ניתוח לב-פתוח. הסיכון הגבוה ביותר לתוצא הסיום המשולב זוהה בחולים בקבוצת הטיפול בגישה מדורגת שכללה CEA ולאחריה ניתוח לב פתוח.

לאחר שנה אחת, ומעבר לכך, בחולים לאחר גישה מדורגת שכללה הכנסת תומכנים בעורקי התרדמה וניתוח לב פתוח, תועד הסיכון הנמוך ביותר לתמותה, אירועים מוחיים ואוטמים לבביים. בהשוואה לגישה מדורגת שכללה ניתוח CEA ולאחריו ניתוח לב פתוח, באלו שעברו הכנסת תומכנים לעורקי התרדמה וניתוח לב-פתוח נרשמה ירידה של 67% בסיכון לתמותה, אירועים מוחיים ואוטמים לבביים, וירידה של 65% בהשוואה לניתוח משולב שכלל CEA וניתוח לב פתוח.

בטווח הארוך, הכנסת תומכנים ולאחריה ניתוח לב פתוח הובילה לתוצאות טובות יותר, בהשוואה לגישה המשולבת. חשוב לציין כי עם הגישה המשולבת, הסיבה בגינה התוצאות לא היו כה טובות נובעת מהשיעור הגבוה יותר של אירועים מוחיים בתקופה שסביב הניתוח. יש לזכור כי כל המטרה היא למנוע אירועים מוחיים. מסיבה זו החוקרים חשים כי הגישה המשולבת מעט פחות טובה בהשוואה לגישה המדורגת הכוללת הכנסת תומכנים לעורקי התרדמה וניתוח לב פתוח. במידה והסיכון לאירוע מוחי ב-30 הימים סביב הניתוח נע סביב 7%, נראה כי זוהי אינה האפשרות הטובה ביותר עבור מרבית החולים.

J Am Coll Cardiol 2013

לידיעה במדסקייפ