בכנס המדעי של איגוד הסוכרת האמריקאי הוצגו ממצאים חיוביים וטובים יותר בכל הנוגע להורדת המוגלובין מסוכר, היפוגליקמיה והפחתת העליה במשקל  במאובחנים חדשים עם סוכרת סוג 2 באמצעות טיפול ב-3 תרופות שונות במקביל (במקרה זה מטפורמין, פיוגליטזון ואקסנטייד (בייאטה) . ההשפעה של הטיפול היתה משמעותית וארוכת טווח יותר בהשוואה לטיפול קונוונציונאלי הכולל הוספת טיפול מדורגת במטפורמין, סולפונילואוראה (גליבוריד) ואינסולין בזאלי גלרגין. 

הטיפול המשולש נחשב כבר עתה כבעל פוטנציאל מהפכני בטיפול בחולי סוכרת סוג 2.

 ד”ר עבדול-גאני, שהציג את הממצאים בכנס, סיפר בכתבה שדנה במחקר במדסקייפ כי לממצאים יש חשיבות קלינית רבה והתקווה היא שבמחקר גדול יותר יוכחו גם השפעה חיובית ושיפור בסיבוכים המיקרווסקולריים של מחלת הסוכרת. במידה ואכן כך יהיה, הממצאים יביאו לדעתו לשינוי משמעותי בפרקטיקה הטיפולית. לדבריו, טיפול משולש כזה מביא לכך שערכי ההמוגלובין המסוכר של המטופלים נותרים זהים לאחר חצי שנת טיפול וכן לאחר שנתיים. הטיפול במסגרת המחקר נמשך עד כה שלוש שנים והמטופלים שמרו על ערכי HbA1c דומים; המחקר צפוי להמשיך כדי לבחון האם ממצא זה ממשיך להתקיים. ערכי ה- HbA1cשנשמרו בקבוצת הטיפול עמדו על 6%  והטיפול ניתן למשתתפים ללא קשר לרמות ההמוגלובין המסוכר שהציגו בתחילת המחקר.  

הממצאים שהוצגו מייצגים תוצאות ביניים מהמחקר, שהיה מבוקר ואקראי ונערך בתווית פתוחה,  בו השתתפו 155 מטופלים שלא טופלו לפני כן בתרופות לסוכרת ואובחנו רק פחות משנתיים לפני תחילת המחקר עם סוכרת סוג 2. ערכי ההמוגלובין המסוכר הממוצעים בקבוצה היו 8.6%, גילם הממוצע של הממשתפים עמד על 46 וה-BMI שלהם היה בין 36-37. הזמן הממוצע מאז אבחון המחלה היה 5 חודשים. המשתתפים חולקו לאחת משתי קבוצות, הראשונה קיבלה את הטיפול המשולש שכלל 1000 מ”ג ליום של מטפורמין, 15 מ”ג ליום של pioglitazone ו-5 µg ליום של exenatide. (מינונים שטוטרו בחלק מהמקרים עד ל- 2000 מ”ג ליום, 30 מ”ג ליום או  10 µg ליום בהתאמה לאחר כחודש),  והקבוצה השניה טופלה באופן קונבנציונלי תחילה במטפורמין 1000 מ”ג ליום  בחודש הראשון ובהמשך 2000 מ”ג ליום במקסימום. במידה וריכוזי הגלוקוז בצום  (fasting plasma glucose FPG  ) עלו על 100 מ”ג לדציליטר קיבלו המטופלים גם glyburide במינון של 5 מ”ג ליום. לאחר חודשיים, המינון של glyburide גדל ל-10 מ”ג ליום אם ריכוזי הגלוקוז בצום היו גבוהים מ-100 מ”ג לדציליטר או שערכי ההמוגלובין המסוכר היו גבוהים מ-6.5%. בחודש השלישי, אם הערכים הללו נותרו בעינם, הוחל טיפול באינסלין גלרגין במינון של 10 יחידות ליום (10 U/day) . המינון של הגלרגין עלה מדי שבוע ב-10 יחידות ליום באם ערכי הגלוקוז בצום נותרו מעל 100 מ”ג לדציליטר.

 לאחר שלושה חודשי הטיפול הראשונים, המטופלים נבדקו במרפאה מדי שלושה חודשים ונמדדו ערכי הגלוקוז בצום, ההמוגלובין המסוכר והמשקל וכן נערך ניטור של רמות הגלוקוז בדם בבית. מינוני התרופות הותאמו והורדו במידה ונראו סימפטומים של היפוגליקמיה במטופלים. כשלון טיפולי הוגדר אם ערכי ההמוגלובין המסוכר נותרו גבוהים מ-6.5% במשך 2 ביקורים עוקבים בהפרש של שלושה חודשים גם בהגעה למינונים המקסימליים. בזרוע הטיפול הקונבנציונאלית טיפול ההצלה כלל אינסולין בשחרור מהיר (הומלוג של חברת לילי) במינון של 4 עד 6 יחידות לפני האוכל, עם מינון מוגבר כדי לשמור על רמות הגלוקוז נמוכות מ-140 מ”ג לדציליטר. בקבוצת הטיפול המשולש טיפול ההצלה היה אינסולין גלרגין, 10 יחידות בבוקר עם הגברת מינון לשמירה על ערכי הגלוקוז בצום נמוכים מ-110 מ”ג לדציליטר וערכי המוגלובין מסוכר הנמוכים מ-6.5%, כשהמינון המקסימלי היה של 60 יחידות ליום לפני שהוחל הטיפול בהומלוג.

יעד המחקר העיקרי למחקר היה ההבדל בערכי ההמוגלובין המסוכר בין קבוצת הטיפול המשולש לזו שטופלה בטיפול קונבנציונאלי. יעדים נוספים שנבדקו היה הזמן עד לכשלון בטיפול, השינוי שנרשם במשקל הגוף במטופלים, שיעור מקרי ההיפוגליקמיה והירידה בערכי הגלוקוז בצום  וריכוזי הגלוקוז בפלסמה לאחר האוכל. נתוני הביניים, לאחר שנתיים, הראו כי קבוצת הטיפול המשולש הגיע לערכי המוגלובין מסוכר של 6% לעומת 6.6 בקבוצת הטיפול הקונבנציונאלי (כש- P < .001). בקבוצת הטיפול המשולש כ-60% מהמשתתפים השיגו ערכי המוגלובין מסוכר נמוכים מ-6.0% לאחר שנתיים, בהשוואה לרק 2% מהמטופלים בקבוצת הטיפול הקונבנציונאלי (כש- P < .001). ערכי המוגלובין מסוכר מתחת ל-7.0% הושגו אצל 92% מקבוצת הטיפול המשולש לעומת 72% מקבוצת הטיפול הקונבנציונאלי. מבחינת הירידה במשקל, בקבוצת הטיפול המשולש נרשמה ירידה של 1.2 ק”ג בממוצע לעומת עליה במשקל במטופלים שהשתייכו לקבוצת הטיפול הקונבנציונאלי. רק 17% מהמטופלים בקבוצת הטיפול המשולש הגיעו למצב של כשלון טיפולי, לעומת 42% מהקבוצה המקבילה, בה גם עמד שיעור מקרי ההיפוגליקמיה על 46% לעומת רק 15% בקבוצת הטיפול המשולש. לא נרשמו מקרים של היפוגליקמיה חריפה, ובצקת ותופעות לוואי הופיעו לעתים קרובות יותר בקבוצת הטיפול המשולש לעומת הקבוצה המקבילה (5.3% מול 1.3% ו-33% מול 21% בהתאמה).

החוקרים מסכמים כי הצליחו להביא 60% מקבוצת הטיפול המשולש לערכי המוגלובין מסוכר נורמלים. מקרי ההיפוגליקמיה, הידועה כתופעת לוואי שכיחה, לא היו רבים ונרשמה גם ירידה (ממוצעת, אך לא אצל כלל המטופלים בקבוצה) במשקל בקבוצת הטיפול.

 לדברי החוקרים, המטפורמין והפיוגליטזון (שזמינים כבר בצורה גנרית) מגיעים בכדור אחד הניתן מדי יום, וה GLP-1 [agonist- ] ניתן בזריקה אחת לשבוע (ואולי גם מחירו ירד בקרוב) כך שמדובר בטיפול יחסית פשוט ומאוד יעיל. המחקר עודנו ממשיך והחוקרים מקווים להציג בכנס הבא את ממצאי ההמשך.  

לכתבה במדסקייפ

American Diabetes Association (ADA) 2013 Scientific Sessions.